חג סוכות הוא חג של ביחד. זה מתחיל מהרעשים של מוטות הברזל המשתקשקים זה בזה שנכנסים דרך החלון, מבשרים שרחל ויהודה שגרים ממול כבר התחילו לבנות.
ממשיך בגרירת ענפי סכך משותפת (כולל הדקירות) מהשכנים שגזמו את הדקל, ובהשאלת סולם משמעון ויוכי כדי לתלות את התאורה בסוכה.
ובליל התקדש החג, כשכולם חוזרים מבית הכנסת ונכנסים לדירות העראי, שאולי חוסמות יופי את האוויר הנעים של הסתיו אבל לא מונעות בדל רעש, אנחנו יושבים בסוכות נפרדות אבל בעצם ביחד. יודעים מי מהשכנים נכווה מהמרק ובאיזה בית נשברה כוס, ותחרות הזמירות הסמויה יוצאת לדרך - מי שר חזק יותר, מי מזייף חלילה ומי יודע את המילים של השירים הכי חזקים השנה.
אבל גולת הכותרת של היחד היא מצוות ארבעת המינים. את המדרש בויקרא רבה, המספר על יתרונו של כל מין מארבעת המינים ועל המסקנה שהם חייבים להיאגד יחד ורק כך ישלימו זה את זה, לומדים כבר בגן הילדים. כבר אז שומעים הינוקות שעם ישראל מורכב מטיפוסים שונים ומציבורים מגוונים ולכל אחד היתרונות והחסרונות שלו. הברכה יכולה לחול רק כשכולם מאוחדים. הסיפור 'סוכת שלום' של רבקה אליצור עיבד את המדרש הזה בצורה גאונית. ארבעה ילדים־אחים, דן ארוך, יורם גוץ, נורית יפת העיניים ומרים הבת הקטנה, מנסים לבנות יחד סוכה אבל הם רבים זה עם זה והסוכה קורסת. קול ההתמוטטות מזעיק את אביהם, שמכריז בקול נכאים כי השנה לא תהיה סוכה: "אם אין שלום - אין סוכה". הסוף? הסוף טוב. הם משלימים זה עם זה ומפתיעים את אביהם בסוכה יפה מקושטת ומוארת שבנו יחד, ובכניסתה נתלה השלט "סוכת שלום". סיפור מתוק מדבש. אבל יש שנים שבהן סיפורי הילדים, המדרשים ובכלל אמונות היסוד מגיעים אל סף מבחן.
חומות הבטון נחצו
בעשרת ימי תשובה התקיים מפגש של אחד ממעגלי השיח שבהם אני משתתפת. הוא התמקם בין ההפגנות נגד הרב לוינשטיין וישראל זעירא בתל אביב ובין הדיון המשפטי על הזכות הבסיסית להניח מחיצה בין נשים לגברים בתפילה בדיזנגוף. כל זה התרחש שנייה אחרי המופעים המאוד לא נעימים של המחאה בארצות הברית, שמזיקה לכל המדינה, בלי הבדל של קבוצת השתייכות, תמיכה פוליטית או אידאולוגיה.
אז החלטתי שדי, אני לא יכולה יותר. למפגש הזה אני כבר לא באה. כבר אין לי כוח. אין עם מי לדבר. כשהממשלה הזאת הוקמה וכשהמחאה יצאה לדרך הרביתי לכתוב על הכלה והקשבה ושיח. אני מאמינה בכל אלה בעומק ליבי. בלי עם, בלי יחד, אין כאן כלום. ההיסטוריה היהודית מוכיחה את זה, הנביאים מדברים על זה בלי סוף, וגם המדרשים וספרי המחשבה היהודיים עוסקים בכך רבות. לאורך חודשים הייתי עם כאב גדול בלב אבל הצלחתי להחזיק אופטימיות. ידעתי שהעם שלנו הוא חכם וקשה עורף אבל גם, בסוף, מחובר ואוהב ורוצה טוב.
אבל גם אני, שהתחלתי את הדרך עם הרבה אנרגיות טובות של סבלנות והקשבה והרבה מבט פנימה אל תוך מחנה הימין ואל הממשלה (שעשתה ועושה כמעט כל טעות אפשרית, תפקודית והסברתית ומה לא), נעתי השנה בין תחושה שאסור לבזבז משבר טוב, כפי שאמר צ'רצ'יל, ושאנחנו חווים את כאבי הלידה של הקומה הבאה של מדינת ישראל, ובין הקוטב השני, הנדהם, הכועס והמיואש.
כל כך הרבה קווים אדומים נחצו השנה. קווים? גבולות של ממש, חומות בטון. הפוליטיזציה של צה"ל, רמיסת השכול והסרבנות, האקדמיה שהפכה לעוד יותר כוחנית ומשתיקה ממה שהיא הייתה, וריסוק האמון במערכת הרפואית שהייתה אמורה להיות מחוץ לפוליטיקה, אבל קפצה פנימה לבוץ הטובעני. אחד אחד פורקו כל עמודי התווך של החברה שנבנתה פה יחד. וההירתמות הלא תיאמן של התקשורת, וההפגנות עם השלטים נוטפי השנאה. הבטתי בכל אלה בעצב ובתימהון.
השנה הזאת התרוצצתי רצוא ושוב. היו רגעי אופטימיות ורגעי ייאוש, נעתי בין התחושה שחייבים לדבר ולהקשיב ולראות את הטוב ולמצוא נקודות של שותפות, ובין הרצון לעזוב הכול ולהתחפר פנימה ולכתוב דברים נוקבים נגד המחאה (האמת? זה הכי קל) כי כמה אפשר. ולא פעם התחושה הייתה שיד מושטת לא פוגשת יד אחות. שצד אחד בלבד אומר "אחים אנחנו", והצד השני אומר "מי בכלל רוצה להיות אחיך", והוא צועק "דיקטטורה" אבל לא מאפשר לאנשים שלא אוחזים בעמדותיו להתבטא בכנסים או להגיע לתל אביב, בירת הנאורות.
צריך עוד זמן
ובין כסה לעשור, סליחה על העיתוי הלא מתאים, קצת נשאבתי אל הייאוש והודעתי שלמפגש הזה לא אגיע. הסברתי למארגנים שאולי זה זמני, אבל כרגע אני לא רואה טעם, כי אם בהתחלה זו הייתה מחאה ממוקדת, עדיין כזו שאפשר לעשות איתה משהו, היא התנפצה להמוני מחאות קטנות, שדורשות להתיישר כאן ועכשיו ובכל תחומי החיים לפי המשנה הליברלית הסדורה, ובלי זה אין מה לדבר. ומול זה, חשבתי, מה כבר אפשר לעשות.
ומה עשיתי ברגע האחרון? נכנסתי לאוטו ונסעתי. כנראה שאני לא באמת יכולה אחרת (וגם המארגנים הפעילו לחץ מתון שפעל יופי). וקודם כול התרחב לי הלב ממפגש עם אנשים שכבר נהיו קצת חברים שלי, ואחר כך פשוט ישבתי והקשבתי. ושוב הבנתי שלמרות שאני חושבת שאני מבינה את הצד השני, יש לי עוד הרבה מה לשמוע. ושוב היטיתי אוזן לכאב ולפחד ולכעס, וגיליתי שהיהדות מקבלת השנה יחסי ציבור רעים מאוד ויש כאלה שיצאו להפסקה מצום יום כיפור ומבית הכנסת בגלל המצב. וגם אני השמעתי, וסיפרתי על תחושת האין גבול למחאה הזאת, וביקשתי שלא יסתתרו מאחורי המשפט "אין הנהגה אחת למחאה, אנחנו לא אחראים על כלום". ושמעתי שיש הרבה הסתייגויות מצעדים שנעשו לאחרונה, ושוב ראיתי שיש קווים משיקים, ושיש עוד הרבה מה לחפש פה יחד. ובעיקר, בעיקר הבנו שאנחנו צריכים עוד זמן משותף כדי לשמוע ולהבין.
לא, העולם לא ישתנה בעקבות המפגש הזה, הבעיות לא ייפתרו, אפילו לא הספקנו לדון בהן לעומק. אבל הלב שוב התרכך, והאמנתי לעצמי בחזרה שיש סיבה לאופטימיות. והלכתי להביט בארבעת המינים, שמחזיקים כל אחד משהו בשביל הכלל. אם להביט למציאות בעיניים, כנראה שהשנה הבאה גם לא תהיה קלה, אולי אפילו קשה יותר מזו שחלפה, וההתעקשות על היחד עלולה להיות יותר מאתגרת. אבל אנחנו לא יכולים להישאר ברמת הסיסמאות. כדי לפעול לפי ערך שמאמינים בו, דרושה עבודה ונשיכת שפתיים והתגברות על כעס אמיתי ומנומק. וכן, אני בטוחה שיהיו גם רגעי ייאוש, כי זה חלק מהדרך. אבל רק כך נוכל לזכות לבקש ולהתברך בסוכת רחמים וחיים ושלום.
לתגובות:ofralax@gmail.com