מלחמת יום כיפור הסתיימה באופן רשמי ב-24 באוקטובר 73' אך בחזית הסורית נמשכו חילופי האש עד סוף מאי 74'.
על אירוע טראגי אחד שהתרחש ביום ה-27 באפריל 74' בגזרת החרמון מספר לערוץ 7 אפי כהן, מי שהיה אז האלחוטן של יאנוש בן גל, מפקד אוגדה 36 במהלך המלחמה ולימים אלוף ומפקד פיקוד צפון.
עד אפריל 74' שימש אפי כהן, מחבר הספר 'כבר הורידו את רשתות ההסוואה ב...', כמפקד תחנת האלחוט שבתל פארס, שם שירת במשך כשנתיים. באפריל 74' הורד כהן מהמקום והוטל עליו לשמש האלחוטן של יאנוש בן גל. "הוא היה נוהג לנהוג ברכב בעצמו ושחרר את הנהג", מספר כהן.
גם באותו יום קשה נהג יאנוש בעצמו בג'יפ כאשר מאחוריו יושב אפי כהן עם מכשיר הקשר שהחל להשמיע קולות לא ברורים שבהם נשמעו גם המילים 'פצועים' ו'הרוגים'. האזור היה קשה לקליטה, המיסוך בנקודה הגבוהה הקשה על הקליטה ויאנוש דרש מכהן במפגיע לשפר את הקליטה אך כל סלע גדול שעברו לידו יצר מיסוך נוסף והקליטה נותרה משובשת.
"הפעלתי את מרחיב התדר", אומר כהן, אך גם בכך לא היה די. השידור נותר קטוע ולא ברור, אך ברור היה שהוא מספר סיפור קשה שהתחולל בשיא גובה החרמון. "יאנוש נזף בי וכעס. הוא צעק 'אני הורג את מיעארה', קצין הקשר שלנו. כדי לבטא את הזעם שלו הוא ירה צרור מהקלצ'ניקוב שבידו".
"לאט לאט התבררה התמונה. קצין תצפית קדמית סורי התאבד, נכנס למערה שנשלטה בידי כוחותינו בשיא גובה החרמון שבה היו פחות מ-35 לוחמים. הוא משך איכשהו שלושה פגזים סורים כדי להתאבד ולהרוג את חיילינו. התברר ששמונה נהרגו באופן מיידי ועוד 16 או 17 נפצעו ולא יכלו לתפקד. שמעתי בקשר שמדברים כבר בלי קודים על 'הרוג' ו'פצוע' ויאנוש דורש ממני 'תן לי תמונה'. הוא פרס את המפה ואמר לי 'תמצא לי נ.צ.' כדי לדעת איפה הם נמצאים. אבל אני לא יודע למצוא נ.צ. אמרתי לו כמעט בבכי 'המפקד, אני לא יודע'. הוא אמר לי 'אוקי. עכשיו אנחנו צוות. תן לי את הנתונים'. הקראתי לו את הנ.צ. ששמעתי בקשר. הוא סימן בטוש ואיתר שמדובר בשיא החרמון ואמר 'הם כובשים אותו'".
"עלינו אל מעל לחרמון. התקרבנו דרך מוצב הפיתולים, עקפנו בדרך לשיא החרמון מרחק של כמה מאות מטרים וראינו תמונה מאוד קשה. ראינו שגוררים גופות החוצה מהמערה שהייתה בשיא החרמון עם דגל. בתוך המערה שכבו הפצועים מחממים איש את רעהו", מספר כהן ומציין כי רום גובה החרמון לא בנוי לנוכחות צבאית קבועה, לא של ישראל ולא של הסורים, ומשום כך הועבר האתר מיד ליד במרוצת כשמונה חודשים. "כל פעם מישהו אחר שלט בו. גם כששלטנו בשיא החרמון היה מדובר בסיורים. אי אפשר היה לשהות שם בגלל הקור. מדובר בגובה של 2650 מטרים כשמוצב החרמון הישראלי הוא ב-2100. חצי קילומטר מעל זה גיהנום. אתה רואה שם את העננים מתחתיך".
אל מול המראות הקשים דורש יאנוש מאפי "להזעיק סופר פארלון שהוא המסוק הישראלי המשופר לחילוץ הפצועים. השתהיתי, כי הייתה לי תחושה של גיהנום. ראיתי סופה מכל כיוון. מערבולות אוויר מכל כיוון. השתהיתי ואז הוא נזף בי וצעק 'תזעיק סופר פארלון'. הזמנתי סופר פארלון. המסוק הגיע כעבור 20-25 דקות. הוא התערבל, הסתחרר, הסתובב ופגע באחד הצוקים ועלה בלהבות. שישה נהרגו במקום".
מוסיף כהן ומספר: "יאנוש בלי להביע רגשות אמר לי 'תזמין כלי רכב'. הזמנתי והגיעו נו"נים. הזעקתי גם טנקים כדי שיחסמו את הדרך והסורים לא יכבשו את השיא. הגיעו מעל עשרה טנקים שעמדו עם הפנים לעבר המקום שממנו הסורים התכוננו לתקוף. הנו"נים העמיסו את ההרוגים. אספנו חלקי גופות. התמונה הייתה קשה והכלים ירדו בשיירה דרך שביל צר בדרך חזרה ויאנוש אמר 'חסמנו אותם'. הוא ידע שהטנקים שלנו עשו עבודה טובה ועצרו את הסורים באש. יאנוש היה שבע רצון, על אף הטרגדיה הנוראה של 14 הרוגים וקרוב לעשרים הרוגים. את המטרה השגנו כשמנענו את כיבוש שיא החרמון".
ואז הגיע הרגע שבו הופתע אפי ממשפט אחד לא אופייני של יאנוש שעד כה כינה אותו 'אלחוטן מטומטם' בשל דעה קדומה שהחזיק בה על עולמם של האלחוטאים כפרזיטים. "לא עשיתי שום דבר רע. לחמתי בתל פארס, שרדתי את הגיהנום, אבל זו הייתה דעתו. צריך לזכור שחצי כף רגל של יאנוש נקטעה על ידי צריח של טנק והוא אפילו לא רצה להתפנות לבית חולים. הוא היה קשוח ואמר להם רק לחבוש כדי שלא יאבד עוד דם. הוא היה "חיה רעה" לטובת עם ישראל ובלי גינונים, אז כך הוא קרא לי, אלחוטאי מטומטם".
אבל עם כל זאת הגיע הרגע המיוחד, "הפעם היחידה שהוא אמר לי כשירדנו חזרה לכיוון נפאח, מרחק של שעה נסיעה, 'קשר, תפקדת יפה. תצא לחופשה מיוחדת של חודש ימים ואני כבר אודיע להם'". אפי כהן לא היה בטוח שההצהרה הזו גם תגובה במעשים ואכן יאנוש יזכור להודיע לאחראים שיש להוציא אותו לחופשה, אך כשהגיעו לבסיס התברר שאכן יאנוש עמד בדיבורו, עדכן את קצין הקשר ואת הת"ש שיש להוציא את כהן לחופשה מיוחדת.
כהן מספר על התחושות הקשות באותה חופשה מיוחדת, כאשר חש שנפשו מתפצלת בין החלק שנותר מאחור בחרמון ובתל פארס, וחלקה האחר היה בחיפה על בילוייה ואורותיה. "נאלצתי להתפצל, להמשיך לחייך ולהראות כאילו אצלי הכול בסדר ולא חשוב אם לא אמצא תשובה...".
את דבריו חותם אפי כהן בסיפור תחושותיו הקשות המלוות אותו מאז אותו יום ועד ימינו אלה מתוך מחשבה שמא אילו היה מסרב פקודה ליאנוש ולא מזמין את מסוק החילוץ "יתכן שהייתי נהרג אבל היו חיים עוד שישה. זו תחושה שרדפה אותי", הוא אומר אם כי גם הוא יודע שמול פקודה נחרצת של יאנוש לא היה בכוחו לעמוד ולהתנגד, ובכל זאת "בתוך תוכי משהו הלקה אותי. הייתי צריך לסרב פקודה כדי להציל שישה גיבורים, גם אם הייתי מקריב את חיי".