אפתח בווידוי. לקח לי זמן להבין את גודל האירוע ביום הכיפורים האחרון בלב תל אביב.
כשפתחתי את הטלפון במוצאי הצום וראיתי את הידיעות הראשונות לגבי מה שקרה חשתי בעיקר עצב עמוק. עצב על כך שאפילו את היום הכי קדוש בשנה, את אחד משני הדברים האחרונים שנשארו בלב הקונצנזוס (יחד עם ברית מילה), הצלחנו להכניס לתוך מלחמת הכל בכל שאנו חווים כאן.
על מה שראיתי בתקשורת הסתכלתי מתוך מבט רחב של ההקשר לתקופה הנוראה בה אנו נמצאים. ניתחתי את האירועים כעוד עליית מדרגה, כמעט צפויה מראש ומאוד מצערת, בשסע הנפער בינינו.
נאמן לניסיונותיי בחודשים האחרונים להתמקד פחות באשמים ולחפש את אלה שמוכנים לקחת אחריות, ניסחתי תגובה שמבטאת בדיוק את שני העקרונות האלה. עצב עמוק על מה שקרה וקריאה לכולנו לקחת אחריות על הרגעת הרוחות.
אבל אז התחילו להגיע אלי עוד ועוד עדויות לכך שהפעם זה היה משהו אחר. וככל שהבנתי מה קרה בהרבה מאוד מוקדי תפילה, הבנתי שעל מה שקרה ביום כיפור חייבים להסתכל מחוץ להקשר התקופתי.
כי יש דברים שאסור שיקרו. פשוט אסור שיקרו בלי קשר לשום נסיבות ואין שום "הקשר תקופתי" שיכול להצדיק אותם.
אסור לקבל בשום פנים ואופן השלכת מחזורי תפילה על הרצפה. אסור לקבל בשום פנים ואופן משיכה בטליתות של מתפללים. אין שום דבר בעולם שיכול להצדיק קריאה למתפללים נאצים (ובכלל רצוי להוציא את המילה הזו מהשיח הפנימי).
אלו דברים שאסור שיקרו באף מקום בעולם ובטח לא במדינת ישראל! מלבד זאת, אני סבור שנדרשת ממשלת אחדות לאומית נאמנה לערכי מגילת העצמאות.