6:30 אני עם חברים בחניון מחוץ למסיבה, יצאנו לשתות ולחזור. מסתכל לשמיים ורואה את אחת הזריחות הכי יפות שראיתי. ואז אורות בשמיים, לרגע לא הבנתי. עד שהבנתי. עשרות טילים ויירוטים מעל לראש שלנו. הבנו שהלכה המסיבה והולך להיות בלאגן ביציאה כי הולכים לסגור.
חוויה מלחיצה, אבל במציאות ההזויה בה אנחנו חיים זאת חוויה "מובנת" (לא חושב שמישהו שיער באיזה אירוע אנחנו נמצאים). קיפלנו את הקאנטה מהר והחבר'ה התפצלו, אני הייתי באוטו עם חברה שנהגה, הייתה לי תחושה רעה ופשוט רציתי לעוף משם. הסתכלתי על המאבטחים וראיתי שפשוט אין להם מושג מה לעשות. אחד המליץ לנסוע דרך בית קמה וכך שמנו בוויז.
יצאנו מהחניון שהיה פקוק ופנינו ימינה. נסענו חצי דקה עד שראינו מכונית מחוררת נוסעת בכיוון ההפוך והמונים רצים למיגוניות בצדי הכביש. עצרנו את האוטו באמצע הכביש וגם נכנסנו לבונקר כזה, היו שם בערך 40-50 אנשים בדוחק ואנשים מבוהלים (כנראה שלבונקר הזה זרקו רימון אח"כ וטבחו בכל מי שהיה. כך שאם היינו נשארים זה היה גורלנו).
אחרי דקה שתיים אמרתי לחברה שאין מצב שאנחנו נשארים פה ולקחתי את המפתחות של האוטו ורצתי איתה אליו, בחוץ קולות של ירי, התנעתי והסתובבתי לכיוון השני, נסעתי עוד 500 מטרים עד שהדרך הייתה חסומה מכל המכוניות שניסו לצאת, ראינו עוד מכוניות חוזרות מהכיוון שבאנו מחוררות ואנשים עם דם מסמנים לכאלה שעוד יוצאים מהמסיבה לא לפנות ימינה.
יצאנו מהאוטו, השארתי אותו שם ופשוט רצנו, בהתחלה על הכביש ואחר כך לשדות. ברקע קולות ירי ואנשים שלא יודעים מה לעשות, לא באמת ידענו לאיזה כיוון אנחנו רצים, פשוט ראיתי הרבה אנשים שרצים ולא יורים בהם ורצתי אחריהם.
בשטחים הפתוחים ניסינו לנווט, כל פעם ששמענו יריות רצנו לכיוון ההפוך, היינו בערך 300-400 אנשים - ממש יציאת מצרים. הלכנו ורצנו בערך 20 קילומטר, עד לפטיש שבדרך פיצוצים מעל לראש שלנו וכנראה שמחבלים מאחורינו. הטילים אפילו לא מעניינים כי אתה פשוט מסתכל לצדדים שלא יקפצו עלייך מחבלים. תוך כדי מנוסה על חיינו בשטח, מלא טלפונים של חברים, משפחה שמתקשרים לשאול לשלומינו, לנסות להבין איפה אנחנו ולייעץ מה לעשות. בשלב מסוים שמתי את הטלפון על שקט ואמרתי שעדיף לדעת כמה שפחות על המצב בארץ. ושהמשפחה והחברים שדואגים ידעו כמה שפחות עד שנהיה בטוחים.
הבנתי שאנחנו די לבד, המחשבה בזמן הזה היא שאין מדינה כרגע ואנחנו בארמגדון. מי יבוא אלינו עכשיו? ידענו שיש מחבלים בבארי ובמקומות נוספים באזור. אז הלכנו לפי הרגשה בעיקר. אנשים בפאניקה ואדרנלין שיא ומלחיצים אחד את השני, מנסים להבין אם להישאר להתחבא או להמשיך ללכת. כל רעש קטן מכניס לדריכות ופרנויה. כל שבב של מידע כזה או אחר מכריע על כל החלטה שאנחנו צריכים לקבל לאן והאם להמשיך ללכת.
פשוט המשכנו להמשיך ללכת, עד שהגענו לאיזור של חממות, שאמרו להתחבא שם, חלק נשארו שם, הרוב המשיכו ללכת, אחרי בערך 3 שעות ראינו רכבים ישראלים, כנראה חבר'ה מפטיש שבאו להגיד לנו להמשיך ללכת בציר הזה וששם בטוח. הגענו, אחרי 4 שעות קיבלו אותנו שם חילקו לנו מים ואוכל ממש כמו פליטי מלחמה. אחרי שעה או שעה וחצי סופר מתוחות בפטיש, שכולם מבולבלים ובעיקר בהלם ומתחילים להבין מה קרה.
הוציאו אוטובוס לבאר שבע שעלינו עליו ומשם טרמפ עם אבא (מלאך) של אחת המבלות ישר לבית. כל הדרך מחשבות על חברים שעוד לא יצרו קשר, על מה שקרה לנו, ועל סיפורים הזויים של אנשים אחרים. המצב הוא שאתה מבין שיש פה אירוע בקנה מידה היסטורי, שאתה במרכזו וכל המדינה מדברת על זה ואתה רק מנסה להבין איך אתה יוצא בחיים.
רק ביום אחרי הבנתי שנקעתי את הקרסול ויש לי עוד פציעות יבשות ברגליים וחתכים ביד.. אבל כל זה מתגמד בטח אל מול כל החבר'ה שפשוט נטבחו שם או גרוע מכך נחטפו, מתוכם המון חברים וחברים של חברים. הנפש לא יודעת אם להתמודד קודם עם מה שעברה או עם מה שעברו החברים במסיבה שלא חזרו, המשפחות שנטבחו וחפי הפשע שנחטפו וה' יודע מה קורה איתם שם.
למזלי, יצאנו בחיים, בנס ותושייה, אך לצערי רבים וטובים פשוט נרצחו בדם קר ובצורה הכי נוראית שאפשר. אני עדיין מעכל מה שקרה ומנסה להתאושש. תודה לכולם על ההודעות, התמיכה והרצון לעזור. מבטיח שאשתדל לענות לכולם.
שגיא גבאי הוא יועץ התקשורת של יו"ר תקווה חדשה ח"כ גדעון סער