על הדרך בה יכול כל אחד מאיתנו לסייע לנפגעים נפשית מהאירועים הקשים העוברים על ישראל, מציגה ד"ר דנה אייזנקוט, מומחית להתמודדות עם אבדן מהמכללה האקדמית אשקלון, כמה מהצעדים הנדרשים כדי לעשות זאת נכון.
"בשעה קשה מנשוא זו, עם ישראל מתגלה במלוא תפארתו ומתגייס לפעולה כדי לסייע, לתמוך ולחבק. התגייסות ספונטנית זו מבטאת, בין היתר, את הרצון לעשות מעשה על מנת לעזור לנפגעים, למפונים ולמשפחות", אומרת ד"ר אייזנקוט בשיחה עם ערוץ 7 ומוסיפה כי "לצד התגייסות מרגשת ומעוררת השראה זו, רבים מאיתנו שואלים את עצמם מה אפשר לומר לנפגעים, איך אפשר לסייע להם רגשית, איך נכון לדבר איתם".
"האירועים הקשים משאירים אותנו חסרי מילים ורבים מוצאים את עצמם מקשיבים ומחבקים, אך נטולי ידע וכלים לתגובה מדויקת יותר", היא מציינת ומוסיפה כי "ברור לכולנו כיצד ניתן לסייע בפן החומרי, באמצעות אירוח משפחות, הענקת ביגוד, ציוד ומזון, רבים שואלים את עצמם איך אפשר לסייע בפן הרגשי. לכולנו ברור שאנשים כה רבים שחוו אירועים טראומטיים קיצוניים ומצלקים יזדקקו לטיפול, אך סביר שמענה זה יינתן בטווח הארוך, בעוד שהנפגעים זקוקים למענה רגשי מידי. מאידך, רבים בציבור הישראלי חשים חסרי ידע וכלים על מנת להעניק סיוע מסוג זה באופן מדויק ויעיל".
בדבריה מתמקדת ד"ר אייזנקוט ב'מודל מעש"ה' שפותח על ידי ד"ר משה פרחי ובעזרת ארבעת העקרונות שבו ניתן לסייע בשיחה באופן הנכון לאדם שנחשף לאירועים הקשים. "מדובר בכלי שנמצא בשימוש של אנשי מקצוע. מאחר שזהו כלי להתערבות ראשונית במצבי טראומה, מומלץ להשתמש בו בסמוך ככל הניתן למועד האירוע", היא אומרת ומדגישה כי ניתן להשתמש במודל זה גם מבלי להיות אנשי מקצוע בתחום הנפש. "זהו כלי ל"עזרה ראשונה נפשית", המתאים מאוד להפעלה עם אנשים בכל הגילאים, החל מגיל הגן ועד גיל הזהב. הכלי נחשב כמסייע להתמודדות עם האירוע הטראומטי וכמפחית את הסיכון להתפתחות הפרעת דחק פוסט-טראומטית".
העיקרון ראשון הוא הפגת הבדידות. "במצבי טראומה אנשים חשים בדידות עצומה. הם חשים שהם לבד במערכה. באירועים האחרונים תחושות אלה היו מעוגנות במציאות. עיקרון הסיוע הראשון הנו לשבור את תחושת הבדידות של הנפגע וליצור תחושת שייכות. חשוב לומר לנפגע: "אני אתך ואני לא עוזב אותך" ולהוכיח לו את אמיתות הצהרה זו באופן התנהגותי.
העיקרון השני הוא שיח בערוץ השכלי. "דברו עם הנפגע דרך הערוץ השכלי ולא דרך הערוץ הרגשי. עיקרון זה נראה מנוגד לאינסטינקט הטבעי שלנו, כי כולנו רוצים לחבק את הנפגע, להתחבר לרגשות שלו ולעודד אותו לבטא אותם. אך האם שאלתם את עצמכם מה קורה לו כשאנו מעודדים אותו להתחבר לרגשותיו ולדבר עליהם בזמן אקוטי זה? נסו להיזכר בפעם האחרונה שבה פנה אליכם אדם קרוב שעבר חוויה מורכבת. כששאלתם אותו שאלות שכלתניות כגון: "איך פעלת באותו הרגע? לאן הלכת כשהאירוע הסתיים? אלו אנשים עוד היו שם?".
האדם הפעיל את המחשבה וענה לכם באופן יעיל ומאורגן ככל יכולתו. אך כששאלתם אותו שאלות כמו "איך הרגשת באותו הרגע? ממה פחדת?" סביר שהרגשות הציפו אותו. זיכרו שבשלב הראשון לאחר האירוע, בבואנו להעניק עזרה ראשונה נפשית, אנו מנסים לסייע לנפגע לגייס את משאבי ההתמודדות שלו, לחזק את תחושת השליטה שלו ולאפשר לו לפעול באופן יעיל. זה עדיין לא הזמן להתחבר לרגשות הקשים. הזמן לכך יגיע בהמשך. לכן, תקשורת דרך הערוץ השכלי מאפשרת לנפגע להתמקד, לגייס כוחות להתמודדות פעילה ולא לשקוע בהצפה רגשית".
העיקרון השלישי במתווה אותו מציגה ד"ר אייזנקוט הוא הבניה של האירוע. "חשוב לסייע לנפגע ליצור רצף נרטיבי של האירוע. היינו, לעודד אותו לספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו: מה היה לפני האירוע, במהלכו, כיצד האירוע הסתיים ומה קורה עכשיו. במהלך הבניית רצף האירועים העובדתיים חשוב להדגיש שהאירוע המאיים הסתיים. הפרעת דחק פוסט-טראומטית נוצרת סביב מקומות בהם יש "חורים" בנרטיב, לכן הבניה של רצף האירועים וארגונם בסדר הכרונולוגי הנכון מסייעת בהפגת תחושת דיס-אוריינטציה ובהפחתת הסיכון להפרעת דחק פוסט טראומטית".
עיקרון רביעי הוא פעילות בהקשר של האירוע. "הפעילו את הנפגע באופן יעיל בהקשר של האירוע. תנו לו משימות קונקרטיות בהתאם ליכולותיו, כגון סיוע בארגון תרומות, הכנת רשימת קשר וכן הלאה. כאשר האדם פעיל, אין לו זמן לשקוע במחשבות ובתחושות קשות של חוסר אונים וייאוש. הוא מרגיש יעיל וחיוני ותחושות המסוגלות העצמית והשליטה שלו גוברות".
את הדברים מסכמת איינזקוט ואומרת כי "את העקרונות הפשוטים האלה ניתן לארגן כרצף של פעולות שאנו יכולים להפעיל מול הנפגע: חִברו לנפגע, צרו אתו קשר עין ואמרו לו שאתם איתו ושאינכם עוזבים אותו. שאלו אותו שאלות בערוץ השכלי ועזרו לו לארגן את רצף האירועים, תוך שאתם מדגישים שהאירוע הסתיים ושהוא מוגן. לאחר מכן, אמרו לו שאתם צריכים את עזרתו ותנו לו משימות קונקרטיות הקשורות לעשייה פעילה בהקשר של האירוע".
בכך, מציינת אייזנקוט, לא תם הסיוע הנפשי שיכול כל אחד לתת לנפגעים. "לאחר שסיימתם להפעיל את הכלי, הגיע הזמן לשיח הרגשי: זה הזמן לחבק, לחבור לרגשות ולדברר אותם".