וכשהמלחמה תסתיים וחיילים, שוטרים, חברי כיתות כוננות ותושבים מיישובי עוטף עזה ינסו לשוב לשגרה, נצטרך כולנו להתגייס כדי להבין שמה שהם ראו שם יישאר חרוט במוחם לאורך עשרות שנים.
האם ניתן למנוע תופעות פוסט טראומה בשלבים מוקדמים? על כך שוחחנו עם הפרופ' מולי להד, מומחה בינלאומי לפוסט טראומה, מייסד מרכז משאבים.
"הספרות המקצועית בנושא די דלה", פותח פרופ' להד ומיד מוסיף כי את הלקחים שאותם יחלוק בדבריו הוא מלקט מ-45 שנות ניסיון מול אזרחים בקו העימות ולא רק מול חיילים בטיפוח חוסן.
"הספרות לא עומדת לרשותנו אבל צריך להבין שלרבים יהיה קשה, אבל הם יצליחו לאסוף כוחות ולתפקד כי המציאות תחייב אותם לתפקד, וזו התרופה הטובה ביותר. אנשים שיחזרו לבתיהם בעוטף ישראל יהיו מעורבים מאוד בתהליך השיקום והבנייה החברתית והפיזית, וזה נותן לאנשים משמעות. צריך להבין שחלק מהפוסט טראומה זה תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת, וצריך לתת גם תחושת יכולת וגם תחושת אונים", אומר פרופ' להד.
עוד מזכיר פרופ' להד פרט חשוב נוסף והוא שבאזור זה של עוטף ישראל האוכלוסייה לא חווה טראומה בפעם הראשונה, גם אם לא בהיקפים שכאלה של זוועות. "הם מכירים את מה שנקרא טראומה, חלקם מטופים וחלקם רכשו מיומנויות. יתכן שיהיה צורך לחזק את זה ואחד הדברים שיהיו לנו אתגר הוא לבחון אם יש מתודות קבוצתיות לסיוע", הוא אומר מאחר ומספרם הרב של הנצרכים לסיוע יחייב זאת ככל הנראה.
"בשלב ראשוני זה חשוב שתהיה להם תמיכה. אין דבר שנותן יכולת להתמודד מכאב ואבל עצום שכזה יותר ממעגלי התמיכה המשפחתית, החברתית, הקהילתית והמדינית. ככל שזה יהיה ברור להם, ו"מלחמות היהודים" ירדו מהמפה תהיה להם הרגשה שאנחנו איתם ואנחנו תומכים בהם".
החשוב ביותר, אומר להד, הוא מעגל המשפחה הקרובה. "המשפה הקרובה ביותר שלא נפגעה היא המקור החזק ביותר לעזרה. אנשים רוצים אנשים מהרשת שלהם. יתכן וימצאו אנשים טובים באמצע הדרך וזה נפלא, אבל לפגוש משפחה שיכולה לתמוך בהם ולומר שהם יחד איתם ויש לנו עבר ועתיד משותף, זה מסר חשוב".
עוד מציין פרופ' להד את חשיבות שמירת האמונה וחיזוקה למי שאורח חייו מבוסס על אמונה. "לפעמים במצבי משבר נשברת האמונה, וצריך לחזק את האמונה לא בדברי הבל ושטות אלא בחיזוק האמונה ביכולת של העם לאורך כל ההיסטוריה לקום ממצבים איומים ובלתי אפשריים. חשוב לזכור שאנחנו כעם, קמנו אחרי שואה נוראית. המסר הזה חשוב למחזקים".
"מעגל נוסף הוא ככל שמערכות יחזרו לתפקוד, כמו מערכת חינוך, חינוך משלים, מערכת רפואה. ככל שזה יפעל בצורה מסודרת ולא פרטיזנית, זה ייתן תחושה של קביעות ושהמערכות מתחילות לתפקד, המסר הוא שהאסון אכן קרה אבל המערכת חוזרת לייצוב. בתוך כאוס אי אפשר להחלים מטראומות".
לנוכח עקרונות אלה שאלנו את פרופ' להד אם ניתן לזהות את אותם מאיתנו הצפויים להיפגע יותר מאחרים, ולהד משיב בחיוב ומציין את הבדידות כגורם משמעותי המגביר את הקושי. בנוסף הוא מזכיר כצפוי את מי שנחשף לזוועות לנגד עיניו, רצח של קרובי משפחה או עמידה פנים אל פנים מול הרוצחים. "זו קבוצה בסיכון גבוה, ועדיין כמי שליווה ניצולי שואה שעברו מצבים כאלה כילדים, אני אומר שיש לאנשים כוחות. לא להפוך את כולם למקרים פסיכיאטריים. צריך להיות קשובים ולא להחלות את מי שמצליחים לתפקד, לא לרחם אלא לתמוך, לתת להם את האוטונומיה במה שהם מסוגלים ולא להפוך אותם לחסרי אונים".
האם נכון לאפשר להם לספר על האירוע הקשה שחוו? "מי שרוצה לספר, לא לעצור אותם. אנחנו לא מעודדים ונטילציה כי ונטילציה יכולה מאוד לרגש, אבל אם עושים את זה עם אדם שאוהבים או עם איש מקצוע, אז בוודאי". בהקשר זה ממליץ פרופ' להד למי שחש צורך בכך "לכתוב או להקליט. המוח צריך להשתחרר משמירת הזיכרון. מי שעבר אסון זקוק לעדות וגם אם אין לו צורך לחלוק עם אחרים את דהברים, שיכתוב או שיקליט את זה, שזה יהיה לו גם מחוץ לקופסה המוחית והוא יידע שגם כאשר המוח יקבל מנוחה הזיכרון נשמר".
למעוניינים: מרכז משאבים - סיוע לתושבי קו העימות הצפוני והגליל המערבי
בעברית (📞 04-6900603), רוסית (📞 04-7702650), אנגלית (📞 04-7702651) וערבית (📞 04-7702649).