אביבה פולד, תושבת נתיב העשרה, ביקרה היום בכפר עזה ושחזרה את שעות תופת חדירת המחבלים שטבחו, שרפו ובזזו מכל הבא ליד. ליווינו אותה ביום הקשה.

"הלב דופק. אני פוחדת מהמראות שאני אלך לראות עכשיו", היא אומרת לפני הכניסה לקיבוץ במסגרת ביקור שגרירים וחברי כנסת אותו הובילה חברת הכנסת שרן השכל. "סיטואציות של שואה חווינו כאן. קשה להסביר את זה. היינו מנותקים בבית שלנו, שבעים ומשהו שנים אחרי השואה ולא יכולנו להציל את האנשים שלנו, את הילדים שלנו. לא יכולנו להציל אותם. לא יכולנו להגיע אליהם. המחשבה הזו מזעזעת אותי".

אביבה עוברת בין מראות השריפה וההרס שבקיבוץ ולא מבינה "איך זה קרה לנו. תראה איזה הרס. מי היה מעלה בדעתו שנגיע למצב כזה. קשה לי להאמין", היא אומרת ומשערת שגם בישובה שלה המראות דומים.

"הרגשנו פחד. אנחנו מחכים שמישהו יבוא להציל אותנו, להושיע אותנו, לדבר איתנו. לא הייתה תקשורת. לא יכולנו לתקשר עם אף אחד. היינו מנותקים. וסר וודאות שערערה את כולנו. כאילו אין לנו על מי לסמוך".

"לא שיערתי את גודל האסון. לא האמנתי את האכזריות ואת גודל האסון", היא אומרת וקובעת כי כעת יש "לשנות את כל התפיסה של צה"ל, די להיות אנושיים. היינו יותר מדי אנושיים כלפיהם, הזרמנו להם הרבה מאוד כספים, הרבה מאוד כסף שלא היה מבוקר, אף אחד לא ידע מה הם עושים עם הכספים האלה. הם בנו עיר תחתית בכסף שלנו. היינו הומניים, היינו אנושיים. כנראה יש להם שפה אחרת ואנחנו צריכים לדבר בשפתם".

ומה באשר לעתידה האישי? היא עצמה משוכנעת שהיא עוד תחזור להתגורר בעוטף, אך מתקשה לראות את ילדיה ונכדיה נשארים באזור. "יהיה להם מאוד קשה. עברנו משהו במדינה הזו, ובאמת אין לי ארץ אחרת וזו לא קלישאה. לאן נלך? זו המדינה שלנו, אבל זה שלא יכולנו להציל את הילדים שלנו במדינה שלנו, בבית שלנו, זה גומר אותי".