ממשלת ישראל ופיקוד צה"ל עומדים עכשיו בפני דילמה אכזרית מאין כמוה, שמעולם לא עמדה בפני איזושהי ממשלה במדינת ישראל.
האם לצאת למלחמת חורמה בחמאס כדי להשמיד אותו ולשנות את המציאות בדרום מיסודה, תוך כדי סיכון חיים של מעל 200 ישראלים - גברים, נשים, זקנים וזקנות, ילדים, תינוקות – שמצויים בשבי אותם חיות אדם נאציות שלא יהססו להציבם כ'מגן אנושי' במקרה הטוב או לרצוח אותם מיידית בלי הנד עפעף, או להעדיף עיסקה לשיחרור שבויים שמשמעותה ברורה: הפסקת המלחמה, השארת החמאס כשליט של הרצועה, ושיחרור מאות מחבלים שבעתיד הלא רחוק, בוודאות גמורה, ישובו לרצוח יהודים במאות ואולי באלפים. נזכיר רק שמי שחוללו את הטבח בשמחת תורה היו מחבלים ששוחררו תמורת חייל אחד.
דווקא התנ"ך נותן תשובה ברורה לדילמה. יש לפחות שלוש דוגמאות, כיצד עם-ישראל יצא להילחם - מלחמה ממש - למען פדיון שבוייו.
את הדוגמא הראשונה נקרא השבת בפרשת השבוע, פרשת לך-לך. אברהם אבינו, אבי האומה, שומע "כי נישבה אחיו" (לוט כזכור היה בן-אחיו אבל ברגע בו נלקח בשבי התייחס אליו אברהם כאל אחיו) מיד "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם. וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית י"ד, י"ד-ט"ו). חובה אשר משמאל (כלומר מצפון) לדמשק נמצאת לפי התיאור הזה אי שם בלבנון. כבר בימי אברהם אבינו דמשק ולבנון שיתפו פעולה בלקיחת שבויים, ואברהם ידע בדיוק איך לטפל בהם: לא משא ומתן, לא חילופי שבויים – מלחמה!
הדוגמא השניה היא המלחמה של בני-ישראל עם הכנעני מלך ערד, המלחמה הראשונה שעם ישראל מנהל במדבר סיני אחרי מלחמת עמלק שהתרחשה 40 שנה לפני כן, "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". איך מגיב העם על לקיחת השבויים? התגובה המיידית היא "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי, וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". "וידר ישראל" - מלמד שכל עם ישראל כאחד נדר לצאת למלחמה למען שבוייו. הקב"ה כנראה אוהב את התגובה הזו, לפחות לפי מבחן התוצאה: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". (במדבר כא'). מכאן נולד הביטוי 'מלחמת חורמה'.
המקרה השלישי, שהוא הדומה יותר למציאות ימינו, הוא סיפור מלחמתו של דוד בעמלקי, לאחר שהללו פשטו על מקום מושבו בציקלג ושבו ממנו שבויים. כמו שמספר ספר שמואל א' פרק ל': "וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג, וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ". החמאס, בניגוד לעמלק, המיתו 1400 איש, אבל כמו העמלקי בצקלג גם החמאס שרפו כמה וכמה יישובים. בין השבויים היו שתי נשותיו של דוד, אחינועם היזרעאלית ואביגיל הכרמלית.
וכמו בימינו, התחושה הראשונה בעם היא של אווירת נכאים כללית, כולל איום לסקול באבנים את המנהיג. כולם בוכים בכי בלתי פוסק, עד כלות הכוחות: "וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת". אבל בסוף דוד והעם מתעשתים, יורדים לנחל הבשור – הנחל הראשי בצפון הנגב שהשפך שלו הוא נחל עזה – ואחרי מידע מודיעיני שהם מקבלים מאיש מצרי (גם אצלם היה סיוע מודיעיני מצרי) דוד פושט על צקלג, נלחם בעמלקים ומשחרר את שבוייו, בהם שתי נשותיו.
הברירה שעומדת בפני מנהיגי ישראל כיום, כאמור, היא ברירה אכזרית מאין כמוה. כניסה למו"מ עם החמאס על שיחרור שבויים משמעותה הפסקה מיידית של המלחמה, השארת החמאס כשליט הרצועה עם כל המשמעות לגבי שיקום יישובי צפון הנגב, ושיחרור מאות מחבלים רוצחים שאין שום ספק בחזרתם לעולם הרצח של ישראלים. אולי דווקא מלחמת חורמה בחמאס היא שתביא לשיחרור השבויים, כמו שהיה בתקופת התנ"ך.