חיים בן אריה, נהג אוטובוס המוכר לילדי גוש קטיף והמועצה אזורית לכיש כ"חיים הנהג", אותר ללא רוח חיים.
בן אריה נחשף במוצאי שמחת תורה למראות הקשים בעוטף עזה לאחר שהגיע לחלץ את ילדי בארי. מכריו אומרים כי מאז אותה שבת, חיים לא חזר לעצמו.
מנשה אזל, מכרו של בן אריה, ספד לו: "חיים בן אריה היה מאלו שקבלו אותי למילואים לפני 25 שנה. אדם יקר ונחמד. אירועי ההתנתקות אותם חווה בעצמו, ופינוי הניצולים מבארי שרטו את נפשו ולבו לא עמד בזה. כאב גדול. אל תשארו לבד, שתפו אחרים במה שעובר עליכם וביחד נתמודד".
שוקי שומרון ספד: "חיים של הילדים. אהב ילדים אהבת נפש. לחתונה שלו ביקש שכל ילדי הישוב יגיעו. התחנן להורים לבוא עם הילדים".
הוא סיפר כי "בכל תפילה היה מגיע ראשון, קורא בקול רם ולאט, כמונה מעות פתח אליהו ולמנצח, לבד בבית הכנסת כמעט, לפני זמן התפילה".
"היינו ביחד אחרי הגירוש הנורא מקטיף באולפנת כפר פינס ומשם התפצלנו זמנית, רוב המשב היה במלון ואח"כ בכפר הנופש באשקלון ואנחנו שמונה משפחות, ביניהם חיים ואירית ואנחנו באתר קראוונים ליד נתיבות. היו לנו תנאים קשים מאד אבל עברנו חוויה משותפת ומגבשת ביחד", סיפר שומרון.
הוא שיתף: "ליבו התחיל להישבר אחרי רצח בנות משפחת חטואל, והמשיך להישבר אחרי הגירוש. אבל הוא נשאר שמח. שמח תמיד אבל עם לב שבור. חיים הסיע משפחות וילדים מקיבוץ בארי וליבו נשבר שוב, ראה מראות קשים וליבו נסדק ונשבר לרסיסים. נשמה רגישה שלא יכלה לשאת את הכאב".
"ואני, במקום לבכות, הוטלה עלי משימה קשה, לחפור את הקבר. ביחד עם חבר ואח"כ עוד חברים שבאו לעזור, עסקנו במלאכה שלא חלמנו לעסוק בה. לחפור קבר לחבר", תיאור שומרון.
הוא הוסיף: "וכשהביאו לי את השקית עם הציוד שהיה לו באוטובוס, ביקשו שאחפש תעודת זהות שלו. את התעודה לא מצאתי שם, אבל בית מדרש שלם כן. ספרי קודש רבים, חומש, תנ"ך, משניות, גמרא ועוד ועוד".
לסיום כתב: "עוד קורבן של המלחמה".