שני הסיפורים הגדולים המרכיבים את פרשת חיי שרה הם קנין מערת המכפלה על ידי אברהם לצורך קבורת שרה, ומסע עבד אברהם לחרן לצורך מציאת אשה ליצחק. בשני הסיפורים מתנהל משא ומתן.
בראשון, אברהם מנהל משא ומתן עם בני חת ועפרון החתי לרכישת השדה והמערה. בשני, מנהל העבד משא ומתן עם לבן ובתואל כדי לקבל את הסכמתם לנישואי רבקה והליכתה עמו לארץ כנען. בשני הסיפורים כולל המשא והמתן גם ענייני ממון. בשניהם, הצד האברהמי הוא הנותן והצד שכנגד הוא המקבל. עפרון לוקח מאברהם ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר תמורת אחוזת הקבר. העבד מציע לרבקה ולמשפחתה כלי כסף וכלי זהב, בגדים ומגדנות – "כל טוב אדוניו". בשני הסיפורים רומזת התורה לחיבת הממון של הנכרים.
עפרון שהתחיל את המשא ומתן בנכונות לתת את השדה במתנה לאברהם, ביקש וקיבל בסופו של דבר ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. לבן גילה נכונות נדיבה להכנסת אורחים, בראותו את הנזם ואת הצמידים שקיבלה אחותו, נזם זהב שבקע משקלו, ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. "ויהי כראות את הנזם..." מביא רש"י מן המדרש: "שנתן עיניו בממון". נראה שלתיאור המפורט שנתן העבד על עושר אדוניו והפגנת נדיבותו, היה משקל רב בנכונותם לשלוח את רבקה להינשא ליצחק בארץ כנען.
עפרון, לבן ובתואל אינם מתוארים כתאבי בצע ברמה שגורמת להם לגנוב ולעבור עבירות, אבל מהאופן שבו הם מתנהגים על פי המסופר בתורה משתמע שהם היו בבחינת "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט). אברהם וביתו אינם מוצגים כפזרנים ש"אין כסף נחשב בעיניהם למאומה" (דברי הימים ב, ט כ). שלשת האבות מתוארים כמי שהצליחו מאד מבחינה כלכלית, וידעו לנהל את עסקיהם בתבונה ובסיעתא דשמיא.
הם נכונים להשתמש ברכושם בנדיבות, כדי להשיג את מטרותיהם, את הערכים ואת המצוות שמדריכים אותם בחייהם. אברהם ועבדו עוסקים בגמילות חסדים: הלווית המת, קבורתו והספדו, הם "חסד של אמת" עם הנפטר. הכנסת כלה, הקמת משפחה ויצירת חיים חדשים הם חסד ואמת כלשונו של העבד (בראשית כד מט). אלו מטרות נאצלות המצדיקות השקעת ממון רב.
בבית אברהם הכסף אינו ערך, הוא אמצעי למימוש ערכים. הגישה הרצויה העולה משני הסיפורים האלה ביחס לרכוש, גישה שיש לה תימוכין מכל התורה כולה, היא דרך האמצע שבין תפיסה הרואה ברכוש ערך, מטרה ותכלית לעצמו, לבין תפיסה מבטלת, מזלזלת ואפילו מסתייגת מרכוש וממון. בשתי הפרשות מתוארת הגישה הזאת בדרך סיפורית, מבלי שיהיה צורך לבטא זאת באמירה מוסרית וערכית.
המשא ומתן של אברהם על המערה נפתח בנכונות של בני חת לתת לו מתנת חינם: "במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך לקבור מתך". גם עפרון פותח בנדיבות: "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה". אולם אברהם לא מעוניין במתנת חינם, הוא רוצה לקנות את השדה. הוא אינו רוצה להיות אורח הנהנה מטוב לבם של מארחיו, אלא בעלים של הנחלה.
מאברהם אנו למדים את חשיבותו של הקנין ואת ערך ההיאחזות באדמת הארץ. גם המפגש של העבד עם רבקה ומשפחתה נפתח בחסד חינם: רבקה ממהרת לשאוב מים ולהשקות את האורח ואת גמליו. היא ומשפחתה מזמינים את העבד להתארח בביתם, מבלי לבקש תמורה. העבד הוא זה שנותן לה, בלי שביקשה דבר, נזם וצמידים יקרי ערך.
הוא פותח את השיחה עם מארחיו על שליחותו, בהצגת עשרו של אדוניו: "וה' ברך את אדוני מאד ויגדל, ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים". רק אחרי ההקדמה הזאת הוא מסביר שמטרת נסיעתו לחרן ושליחותו היא למצוא אשה הראויה לבן אדוניו, ממשפחתו ובית אביו. לאחר מכן מתאר העבד את המעמד על המעין ואת עמידתה של רבקה במבחן שהציב לעלמה היוצאת לשאוב, כפי שהתפלל לה'.
העבד, כמו אברהם אדוניו, אינו חפץ בחסד חינם. אמנם הסיפור מסתיים ב"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה", אבל מפרשת נישואי יצחק ורבקה אנו למדים שנישואין אינם מבוססים רק על רומנטיקה ואהבה. כפי שלימדונו חז"ל במסכת כתובות, נישואין הם מערכת שיש בה גם קשרים כלכליים והתחייבויות ממוניות בין שתי המשפחות ובין האיש לאשתו. היחס האמביוולנטי לרכוש ולממון קיים בחברה האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו.
רעיון ההתנגדות לרכוש מופיע בסביבתו של עם ישראל בתנ"ך אצל הרכבים,צאצאי יונדב בן רכב:"יֹוָנָדבֶּ בןֵ רָכב אִָבינוִּ צָוּהָ עֵלינוֵּ לאֹמר לֹא תְׁשתּוַּיִין ַאֶּתּם וְּׁבֵניֶּכם עד עֹוָלם:וַּבִית לֹא תְׁבנוְּׁ וֶּזַרע לֹא תְׁזָרעוְּׁ וֶּכֶּרם לֹא תָטעוְּׁ ולֹאִ יְׁהֶּיה לֶּכם כי בֳאָהִלים תְּׁשבוּ כל ְׁימיכם ְׁלמען תּחיוּ ימים רבים על ְׁפני האדמה אשר אתּם גרים שם" (ירמיהו לה ו – ח). הרעיון שב והופיע בימי בית שני בקרב כתות ים המלח ואצל הנוצרים הקדומים, וחזר בסגנון אחר בעת החדשה כאשר יהודים רבים התפתו להצטרף לפילוסופיות אנרכיסטיות וניהליסטיות ולווריאציות שונות של סוציאליזם וקומוניזם.
גישות של סלידה מרכוש מונעות בדרך כלל מהתנגדות למצב האנושי האחר, הנפוץ לא פחות: תאוות הממון והרכוש שמניעה הרבה מן העשייה בעולם וגם הרבה מן הרוע והרשע שבו. כדברי קהלת: "ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד ד). ההתנגדות לרכושנות יש בה ביקורת מוסרית נכונה, אולם ההטיה עד הקצה השני אינה הפתרון, מכיוון שהמציאות האנושית, לפרט ולכלל, אינה מותאמת לכך.
כמו בהרבה תחומים אחרים, גישות פשטניות הבוחרות בקוטב אחד קיצוני לא יצלחו. הסיסמה של קהלת נכונה גם בהקשר הזה:"טֹוב אֶּשרֶּ תֱּאֹחזָ בֶּזהְׁ וַגםִ מֶּזה אַלַ תַּנחֶּ אתָ יֶּדךִָ כיְׁ יֵרא אלִֹהיםֵ יֵצאֶּ את כָלם"(קהלת ז יח). השמירה על איזון ושיווי משקל בתחום היחס אל הרכוש, באה לידי ביטוי בעצם המושג "משא ומתן". יש במשא ומתן שני צדדים, שלכל אחד מהם אינטרס שונה, ומטרתו של המשא והמתן הוא להגיע לאיזון שבו כל צד ישיג באופן מיטבי את רצונותיו, ערכיו וצרכיו. משא ומתן מצליח לא על ידי רמיסת האחר וביטולו, אלא כאשר מתאפשר גם לצד האחר להשיג את המיטב מבחינתו.
הביטוי החיצוני של משא ומתן בין שני צדדים, מסמל גם את ההתרחשות הפנימית בלבו של אדם וגם את השאלות הערכיות והרוחניות הכלליות בעולם. אפשר לחשוב על האדם הערכי ועל חברה מוסרית כמי שנתונים במשא ומתן מתמיד. משא ומתן שתכליתו להגיע לאיזון נכון בין כוחות חיוביים שונים ומנוגדים המתרוצצים בנפש האדם וברוח העולם. לראי"ה קוק מייחסים את ההסתכלות על המציאות הזאת במבט הרמוניסטי של אחדות ההפכים, הרב סולובייצ'יק תיאר את המציאות הזאת כגורם של סבל אינסופי לאיש הדעת, בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". נראה, שאין מקום להכללות לטוב או למוטב.
יש טיפוסים שיוצאים תמיד ממשא ומתן בתחושה של נצחון והישג, יש טיפוסים שיוצאים תמיד בתחושה חמצמצה, שמא יכלו להשיג יותר. אפשר לשער שאצל רוב בני האדם התמונה אינה אחידה. היא תלויה כמובן בהישג במשא ומתן עצמו, אבל לעתים קרובות היא גם תלויה במצב הרוח ובעמדתו הנפשית של המתמקח באותה העת, לפני המשא ומתן ואחריו. למעשה, השאלה כיצד אדם מתמודד עם חיים של "תאחוז בזה וגם מזה ... כי ירא אלהים יצא את כולם" היא משנית לעניין עצמו.
ההכרה בעובדה שהדיאלקטיקה היא יסוד מוסד בחיי האדם: בינו לבין זולתו ובינו לבין עצמו היא הכרח להתפתחות הרוחנית והמוסרית של כל אדם בר דעת ובוודאי של כל עובד ה'. אחרי ההכרה הזאת יש מקום לדון, כל אדם לפי טבעו וסגנון אישיותו, איך להתנהל במציאות הזאת: במחשבה שבמוח, ברגש שבלב ובמעשה שבגוף.
ויש ולהתפלל תמיד לה' שיזכה אותנו להגיע לאיזונים נכונים ובחירות נכונות. יש לגישה הזאת גם משמעות במישור החברתי, המדיני, הלאומי והבין-לאומי. פרשת חיי שרה מתמקדת במישור של האדם והמשפחה. בהיבטים האחרים נעסוק בע"ה, בפרשיות נבחרות בהמשך ספר בראשית והתורה כולה
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג