לאחרונה מלאו 72 שנים לפטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל - כ"ט בשבט תרמ"ב (1882) – ז' בכסליו תשי"ב (1951).
מבין מעלותיו הרבות, הרב חרל"פ היה איש מוסר שענוותנותו ואהבתו לזולת מלאה כל חדרי ליבו. כך למשל כתב לעצמו ביומנו (רזי לי, עמ' 297):
"הִנְנִי כְּלָלִי - וְדַוְקָא מִפְּנֵי זֶה אֵין בִּי מִצַּד הַפְּרָטִיּוּת כְּלוּם.
בְּלִי הֶפְסֵק הִנְנִי צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים:
בִּידִיעָתָם, בְּצִדְקָתָם וּבְחָכְמָתָם, בְּגֹדֶל הַשָּׂגָתָם,
בְּהַרְחָבַת חַיֵּיהֶם, וּבְעָשְׁרָם וְאָשְׁרָם".
הוא היה מאותם 'הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים', וסבל בשקט את העלבונות האישיים שהטיחו בו חברי ילדותו הקנאים ככל שהלך והתקרב לרב קוק.
אך גולת הכותרת של "ביטול עצמיותו" התבטאה דווקא בקנאותו הגדולה לעמו. אלו היו אצלו שני צדדים של אותו מטבע. וכפי שכתב ביומנו (רזי לי, עמ' 298):
"אֲנִי לֹא אֶרְצֶה בְּשׁוּם פַּעַם לְנַצֵּחַ אֲחֵרִים.
וְאִם מְנַצְּחִים אוֹתִי – לֹא אַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי בָּזֶה מְנֻצָּח.
בְּהֶפֶךְ – נִצְחוֹנָם שֶׁלָּהֶם הוּא נִצָּחוֹן שֶׁלִּי.
וְכָל זֶה בְּנוֹגֵעַ אֵלַי.
אֲבָל בְּנוֹגֵעַ לְעַמִּי –
לֹא אֶסְבֹּל וְלֹא אֲוַתֵּר עַל שׁוּם נִצָּחוֹן מֵעַם אַחֵר לְעַמֵּנוּ!"
לאורך כל שנותיו הטיף לתשובה ולאחדות העם. ככל שהלכו וגברו הצרות והפרעות של צוררי ישראל כאן בארץ, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ככה החריף את הטון של דבריו.
בשנות "המרד הערבי הגדול" שהשתולל בארץ לפני מלחמת עולם השנייה וגבה קורבנות רבים, כתב מאמר בשם "על חללי בת עמי". בין השאר כתב בו את הדברים הבאים, שיפים גם לימנו אנו:
"הַזַּעֲזוּעִים הַנַּפְשִׁיִּים שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מִזְדַּעְזֵעַ לִקְרַאת כָּל מְאֹרָע שֶׁל שְׁפִיכַת דָּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל... הֵם הֵם גְּלוּיֵי שְׁבִיבֵי אוֹר הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַבִּלְתִּי מִתְחַלֶּקֶת לַחֲלָקִים, אַף כִּי הִיא חֲלֻקָּה בְּגוּפִים... כְּאֵבָהּ שֶׁל נְשָׁמָה אַחַת הוּא כְּאֵבוֹ שֶׁל כָּל הַכְּלָל כֻּלּוֹ. רִגְעֵי הַהִזְדַּעְזְעוּת הֵם הֵם רִגְעֵי הִתְגַּלּוּתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית... רִגְשֵׁי הַהִזְדַּעְזְעוּת הֵם הֵם גַּם רִגְשֵׁי תְּשׁוּבָה כְּלָלִית."
באגרת תנחומים ששלח למשפחת קלינגר מצפת, ששכלו את בנם באותו מרד ערבי בשנת 1938 כתב כך (מי מרום כ, קלג):
"שִׁבְרְכֶם הוּא שִׁבְרוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְזֶה עַצְמוֹ הֵם הַנִּחוּמִים. נְשָׁמוֹת כָּאֵלּוּ בְּעֵת פְּרֵדָתָם כְּלָלוּת הַכְּלָל שֶׁל עַם הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבָּם, בְּכָל זָהֳרוֹ הָעֶלְיוֹן, וְנֶצַח יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְרָן בְּרוּחַ קְדֻשָּׁתָן תַּחַת כַּנְפֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עַד כִּי תֵּצֵא כְּנֹגַהּ צִדְקַת עַם ד' וְיָקִיצוּ וִירַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר".
באופן זה קבע גם את התייחסותו מלאת ההוד לאותם קדושים שמסרו את נפשם במלחמתם על הגנת העם והארץ. וכפי שכתב ליצחק בן צבי, ששכל את בנו, עלי, בקרבות מלחמת העצמאות (מי מרום כ, אגרת קפד):
"כָּל חָלָל
בְּעֵת נוֹפְלוֹ עַל מִזְבֵּחַ עַמּוֹ
מִתְעַלֶּה לְדַרְגַּת הַכְּלָל
וְאוֹרָן הַנִּצְחִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵאִיר בְּקִרְבּוֹ
וּמוֹפִיעַ עָלָיו בַּהֲדַר עֹז קָדְשׁוֹ".
בתפילה שהקב"ה ישמור ויציל את חילינו מכל צרה וצוקה וידבר שונאנו תחתיהם ויחזירם לשלום לחיק משפחותיהם. אמן.