חז"ל מתארים את שתי בנותיו של לבן, רחל ולאה נשות יעקב, "כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו" (בראשית רבה ע טז).
הכפילות שהחלה בשבוע הראשון לנישואי יעקב, נמשכת והולכת בעם ישראל מדור לדור. ראשיתה בתחרות בין האימהות עצמן בפרשתנו. המשכה בספר בראשית בהתמודדות בין יוסף ויהודה כתמצית של סיפור מכירת יוסף. שלב נוסף מתחיל במאבק בין מלכות שאול לבית דוד, ונמשך בפילוג בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. הכפילות והמחלוקת עתידה להמשך עד אחרית הימים, כשתתקיים נבואת יחזקאל בפרק שאחרי חזון תחיית המתים: התאחדות עץ יוסף ועץ יהודה לעץ אחד (יחזקאל לז).
ההתפלגות בין בית רחל לבית לאה אינה קבועה דווקא לפי מפתח תולדתי. בפרשת חלום יוסף ומכירתו, ניצב יוסף לבדו מול שאר כל האחים. בהתפלגות הממלכה הצטרפו לירבעם בן נבט האפרתי כל השבטים, לרבות ראובן, יששכר וזבולון בני לאה, ואילו בני בנימין בן רחל הצטרפו לממלכת יהודה. אחרי גלות עשרת השבטים, חורבן בית ראשון ושיבת ציון, לא נשאר כמעט זכר להשתייכות השבטית מלבד שבט לוי והכהנים שבתוכו, אולם האופי של הפילוג והפיצול נשאר טבוע באומה, והתרחש בדורות שונים סביב קווי התפלגות שונים. גם בימינו, כשלא נותר כל זכר להתפלגות השבטית וכולם נתערבו מזמן זה בזה, חזרו להשתמש בהבחנות שבין "מדינת יהודה" ל"מדינת ישראל".
לאחרונה פרסם נתנאל אלינסון בספרו "קיצור תולדות הישראליות" תיאור של תולדות עם ישראל מראשיתו ועד זמננו. אלינסון מתאר את ציר ההתפלגות בין יהודה וישראל, או בין יהודיות וישראליות, כתופעה היסטורית ורעיונית החורזת את תולדות האומה מקדמותה ועד עתה. גם אם לא מקבלים את פירושו הרעיוני והפוליטי ל"יהודיות" לעומת "ישראליות", הרעיון העקרוני המונח בבסיס הספר, בדבר הפיצול, הפילוג והמחלוקת לאורך הדורות, אינו נתון כמעט לוויכוח. ממדרש חז"ל שבו פתחנו ועד הראי"ה קוק, מראשוני המקובלים ועד אחרוני ההוגים החסידיים, מוסכם על הכל שעם ישראל נחצה במחלוקות בין שתי הקורות המפולשות: לאה ורחל.
לאור תפיסת המציאות הכפולה שתארנו מתחילת ספר בראשית, התופעה הזאת אינה אמורה להפתיע אותנו, אלא להוות הסבר למראה עינינו: אי אפשר לצפות לאחדות במובן הפשטני בעם ישראל, מכיווןשכמו בכל הבריאה כולה, יש בו שניות, ריבוי וגיוון. השניות והגיוון יש בהם ברכה גדולה ועושר רב, ולצידם גם סכנות גדולות וצרות רבות ורעות.
מעבר לקיומם הכמעט-הכרחי של שני מחנות באומה, בני לאה מול בני רחל, בית יהודה מול בית יוסף, מתקיימים גם שני כוחות חברתיים המלווים את המחנות הללו: הכוח המפלג והכוח המאחד. הכוח המפלג מניע את המחלוקות בעוצמה, עד כדי מלחמת אחים. הכוח המאחד דוחף לכיוון ההפוך, לאחווה ושותפות בין המחנות.
אב-טיפוס לכך מצוי כבר בסיפור מכירת יוסף. תחילתו כמעט ברצח אח, אשר הכתונת הטבולה בדם מסמלת אותו באופן ממשי ביותר.סופו במעמד האיחוד הנרגש על אדמת מצרים, כשהבכי של האחים המתוודעים זה לזה נשמע עד בית פרעה. דוגמה מקראית אחרת נמצאת בסיפור מלחמת פקח בן רמליהו מלך ישראל עם אחז בן יותם מלך יהודה. לפי המסופר בדברי הימים (ב כח), במלחמה שניטשה בין ממלכת ישראל לבין ממלכת יהודה נהרגו מאה ועשרים אלף לוחמים מיהודה, ומאתים אלף נשים, בנים ובנות נשבו ונלקחו עם שלל רב לשומרון, בירת ממלכת ישראל. נביא ששמו עודד, ומנהיגים משבט אפרים עודדו את הישראלים להחזיר את השבויים ליהודה. וכך עשו:
"וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן" (דהי"ב כח טו).
הכוח המפלג חולל מלחמה עקובה מדם, הכוח המאחד שהתעורר בעקבות המלחמה חולל תנועה של התפייסות והחזרת השבויים באופן שבימינו היינו קוראים לו – מחווה הומניטרית.
בשנה האחרונה חווינו גם אנחנו תופעה דומה. הכוח המפלג התעצם בשנה החולפת והגיע לשיאו ביום הכפורים. הכוח המאחד התעוררבעוצמה יוצאת דופן בעקבות מאורעות שמחת תורה.
בהינתן שאי אפשר לבטל את קיומן של מחלוקות בישראל, השאלה הגדולה שצריכה להישאל, מימי יוסף ואחיו ועד ימינו אלה היא, כיצד מגבירים את הכוח המאחד ומצמצמים את הכוח המפלג. כיצד מבטיחים שהעוצמות של האחווה שהתגלו בימי המלחמה הראשונים ונמשכות עד רגעים אלה ממש, לא יתכרסמו ויתפוררו ויאפשרו מחדש לתנועות המפלגות להרים את ראשן.
נראה, שאין שום הבטחה כזאת. כל אחד ואחת מאתנו חייב לפעול בכל כוחו ובכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לחזק את הכוחות המאחדים. צריך להיזכר בדמותו של ראובן שהציל את יוסף מאחיו באמרו "לא נכנו נפש", והציע להסתפק בהשלכתו לבור וביהודה שהמשיך את דרכו באמרו "מה בצע כי נהרוג את אחינו" והציע למכרו לישמעאלים. הוא יהודה שניגש אל השליט המצרי ומסר את נפשו כדי להציל מידיו את בנימין. עלינו ללמוד מעודד הנביא ששכנע את בני אפרים להשיב את השבויים בכבוד לארץ יהודה. אף אחד מהם לא הקים תנועה לאחדות העם, אבל פעל כמידת יכולתו, תוך חישוב האפשרויות העומדות לפניו, כדי לצמצם נזקים ולמעט את הפירוד והפילוג.
אין זאת אומרת שלא צריך לנסות להקים תנועות ומפעלים של אחווה ושלום ורעות בין חלקי העם. מי שיכול לעשות זאת ולהשתתף בכך, תבוא עליו ברכה, אך יש להבין שיש משימה המוטלת על כל אדם מישראל, בארץ ובתפוצות, לפעול כמידת הישג ידו במעשים של אחווה ובמניעת מעשים ודיבורים, שיש בהם כדי לחזק את הכוח המפלג.
חז"ל הסבירו, שבימי שאול המלך ודוד המלך, הצדיקים, סבלו ישראל מכישלונות במלחמות, מכיוון שהיו ביניהם "דילטורין" – מלשינים ודוברי לשון הרע כדוגמת דואג ואחיתופל, הזיפים ובעלי קעילה. לעומת זאת, דורו של אחאב שהיה עובד עבודה זרה נצחו במלחמותיהם, מפני שהיחסים שבין אדם לחברו ביניהם היו תקינים (ירושלמי פאה א, א).
קשה שלא לחשוב על המשמעות האקטואלית של דברי חז"ל אלו וממילא גם על המסקנה המתחייבת מכך. חיזוק השלום מבית, יועיל לא רק בדרך מיסטית, אלא באופן ממשי הניכר לעין, להצלחתנו הצבאית, המדינית, הכלכלית והחברתית.
הדבר בידינו, ובאחריותנו.
"וה' הטוב יכפר בעד" (דהי"ב ל יח).
הכותב הוא נשיא מכללת הרצוג