ב-7.10.23 ובשבועות שמאז הטבח הנורא, התווספו עשרות אלפי אזרחיות ואזרחים בכל הגילאים, חיילים וחיילות, ילדים וילדות וכ- מיליון אנשים עם מוגבלות שחיים בישראל.
ההיקפים - עצומים, מכיוון שהאירוע עצום. המערכות הציבוריות יהיו חייבות ליצור מנגנונים הולמים להתמודדות עם האתגר בעל המימדים החריגים האלה.
כולנו נחשפים מידי יום לעוד ועוד סיפורים של ניצולי מסיבת "נובה" שנותרו עם פוסט טראומה, פצועי צה"ל, פליטי המלחמה מהצפון והדרום, הורים ששמעו את בניהם ובנותיהם נרצחים או נפצעים, משפחות החטופים - כל אלה יישאו עימם מוגבלות פיזית או נפשית להמשך חייהם. הלוחמים שלנו, יחזרו בחלקם עם הלם קרב.
הרבה אנשים, חלקם עם מוגבלות, לקו בהתקפי-חרדה פסיכוטיים בעקבות המלחמה. אנשים שמאושפזים בבתי חולים, שמקבלים תרופות נגד חרדה במטרה לאזן אותם ולאפשר להם להתמודד עם החרדות. זו מוגבלות לכל דבר, והחשש הוא שהיא לא תחלוף.
במסגרת החוזה החדש שנצטרך לעשות בין המדינה לבין אזרחיה - חובה לכלול גם התייחסות מיוחדת לכל עשרות אלפי אלה שהצטרפו בעל-כורחם למשפחת המוגבלות. חובה לתקן את מעכת החוקים הישראלית, המפלה והחוסמת אנשים עם מוגבלות, מכיוון שמדינת ישראל, המדינה ומערכת החוקים שלה - הם האוייב הגדול ביותר של אנשים עם מוגבלות, כי הם אלה שהכי מפלים אנשים עם מוגבלות!
כמה דוגמאות, שמאוד רלנטיות למצטרפים החדשים: בחסות החוק, יש מנגנון העסקה מוגנת ("שיקום"), שבמסגרתו השכר במפעלים המוגנים הוא בין 2 ל-8 ש"ח לשעה, לעובדים השיקומיים אין יחסי עובד - מעביד. אין זכות לימי מחלה, אפשר לפטר אותם בלי מגבלה והם חסרי זכויות לחלוטין בחסות החוק.
יש גם אפלייה כנגד מוגבלות נפשית: בתקנות הפיקוח על מעונות נקבע ש"לא יועסק במעון יום עובד החולה במחלת נפש...". הכוונה היא למנוע מצב שיעבדו במעונות אנשים שעלולים להיות סכנה עבור אותם ילדים: חולים בשחפת, במחלות מדבקות, טפילים של מחלה מידבקת ו.... מי שחולה במחלת נפש. כלומר: לפי מדינת ישראל, 250,000 אזרחים, שהם עם מוגבלות נפשית - מוגדרים מסוכנים לפחות לילדים. כולל הלומי קרב, פוסט-טראומטיים, שלצערי רבים כאלה יצטרפו מאז השבת השחורה.
אבל שיא האפלייה הוא "חוק לרון" והדיסריגארד, שהם החסם הכי גדול בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה והסיבה המרכזית לאבטלה שלהם. החוק קובע משכורת של 5,700 ש"ח שממנה מתחילים לקחת לאנשים עם מוגבלות את הקיצבה.
כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים: "כמה נרוויח?". לעומת זאת, אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד?". זה חוק שפוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ובעצם אומר להם: שבו בבית, אחרת תפסידו כסף. אנחנו נמשיך לדרוש העלאה של הדיסריגארד ל- 15,000 שח - פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק.
ונגישות, שמשמעותה שוויון, היכולת של כל אדם עם מוגבלות לבצע פעולות בסיסיות. נגישות זה לא רק רמפות וכסאות גלגלים, אלא גם נגישות בשמיעה, ראייה, פישוט לשוני לאנשים עם מוגבלות שכלית. תבינו- המדרכות בתל אביב משוקעות. זה נכון. אבל הן משוקעות עבור עגלות ילדים. לא עבור כסאות גלגלים של אנשים עם מוגבלות. רוב המדרכות- ותאמינו לי חרשתי את כל תל אביב- פשוט לא מתאימות לאנשים עם כסאות גלגלים! הירידה לכביש במעברי חצייה משובשים. הם עם הפרשי גבהים של 5 סנטימטרים במקרה הטוב. כסאות גלגלים נתקעים שם. או מתהפכים. או פשוט לא עוברים!
אבל גם החברה הישראלית סטיגמטית ומפלה אנשים עם מוגבלות, מסקרים שהתפרסמו לפני כ- 5 שנים: 48% העידו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם; 61% שלא יסכימו להשכיר להם דירה.
71% מהישראלים בגיל העבודה מועסקים במשק, בקרב אנשים עם מוגבלות - רק 51% מועסקים. אלה בשורות קשות למצטרפים החדשים לעולם המוגבלות לצערי.
בכדי להבטיח את השתלבותם של מי שקיבל מוגבלות במלחמה ובטבח הקשה, חובה על מדינת ישראל ליצור בחקיקה חובה לשלב אותם בעבודה (כמו אכיפה של החוק שמחייב שילוב של 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ציבורי שיזמנו בסיכוי שווה, בשנת 2017). יש לחייב אוניברסיטאות לקלוט ללימודים אנשים עם מוגבלות במכסות מסויימות. חובה לטפל בנושא הנגישות בערים השונות, בכל ההיבטים: נגישות פיסית, נגישות קוגניטיבית, רגשית, לחירשים ולעיוורים ועוד.
אז במסגרת הריסטארט על החוזה בינינו לבין המדינה, חובה לעשות ריסטארט גדול ביחס של המדינה, וגם של החברה הישראלית לבין אזרחיה עם המוגבלות: חובה לבטל ולתקן את מערכת החוקים שמפלה אנשים עם מוגבלות. ליצור חקיקה שתעניש מי שמפלה אנשים עם מוגבלות בגלל מוגבלותם. ליצור מנגנון שיטפל בצרכים המיוחדים שנוצרו אחרי האסון הגדול.
על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות שהצטרפו למעגל המוגבלות - להמשיך בחייהם, לעבוד, להקים משפחות, להשתלב בחברה, להיות עצמאיים, ולהמשיך בחייהם - מהיכן שהשתנו או נפסקו במתכונת שהייתה מוכרת להם.
אין חוסן לאומי בלי ערבות הדדית. משמעותה של ערבות הדדית היא שילוב והכלה של מי שקשה לו יותר, של מי שנראה אחרת, מתנהג אחרת, הולך אחרת, רואה, שומע ומדבר - אחרת!
המדינה חייבת להילחם את מלחמתם של אנשים שיש להם מוגבלות לקבל סיכוי שווה להשתלב בעבודה ובחברה!
אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, ייסד את מיזם "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה, והיה סמנכ"ל בחברת החשמל.