המנהג הנפוץ ברוב בתי ישראל הוא לשיר את הפיוט "מעוז צור ישועתי" לאחר הדלקת נרות.
השיר מתאר את עם ישראל הסובל מצרות ומקשיים לאורך ההיסטוריה, ואת הצלתו וגאולתו מהם, ומסיים בבקשה שהקב"ה יגאלנו מהגלות שבה אנו נתונים כעת.
כל בית בפיוט מדבר על גלות אחרת: "רעות שבעה נפשי" – גלות מצרים, "דביר קודשו" – גלות בבל, "כרות קומת" – מלכות פרס, "יוונים נקבצו עלי" – מלכות יוון, "חשוף זרוע קודשך" – מלכות אדום.
האם השיר נכתב לחנוכה?
לכאורה הפיוט "מעוז צור" אינו מיוחד דווקא לחנוכה, שהרי הוא מדבר על כלל הגלויות, מגלות מצרים ועד גלות אדום. ובכל זאת, עם ישראל נוהג לייחד פיוט זה כשיר לחנוכה. ייתכן שדבר זה קשור לפתיחת הפיוט – "חנוכת המזבח", שקשורה ישירות לחנוכה. אולם אין זו ראיה ברורה, משום שהשיר מתאר את התקווה והציפייה לגאולה השלמה, והיא מגיעה לשיאה רק בבניין בית המקדש, ולכן ייתכן שהמילים "חנוכת המזבח" מתארות את בניין המקדש בגאולה, ולא קשורות דווקא לחנוכה.
מכל מקום, עם ישראל נוהג לומר שיר זה בחנוכה דווקא. ייתכן שטעם הדבר הוא, שגאולת חנוכה היא גאולה נסתרת. הגאולה הראשונה הייתה בוודאי גאולה ניסית, ואף נס פורים שהיה נסתר, התרחש בזמן שעוד היו נביאים (חגי, זכריה ומלאכי), כך שהייתה ידיעה ברורה שהנס התרחש מכוחו של ה'. אולם, בחנוכה לא היה דיבור מפורש מה', והיה צורך בהתבוננות מיוחדת של חכמי ישראל, "בני בינה" בנס המלחמה הנסתר כדי לקבוע שזו יד ה' ושיש לקבוע את הימים הללו לימי הלל והודאה. נמצא שנס חנוכה, הראשון שאירע לאחר סיום תקופת הנביאים, הוא רמז לכל תקופת הגלות שבאה אחריו, שבה עלינו להתבונן ולחפש את הקב"ה, למצוא את פך השמן הטהור בתוך המציאות האפלה שלעיתים אנו נמצאים בה.
מנס חנוכה והלאה עברו אלפי שנים שבהן יד ה' מכוסה ונסתרת. לעיתים כשמתבוננים באירוע אחד קשה לחוש בהשגחה, אולם כאשר מסתכלים על כמה אירועים יחד בפרספקטיבה היסטורית – פסח והכניסה אל הארץ, שיבת ציון ונס פורים – ורואים את יד ה' בכל האירועים, מבינים שגם בחנוכה יד ה' היא הפועלת. מכאן נלמד גם לדורות, שיש לחפש את הקב"ה בכל מקום, גם במקומות הנסתרים והחשוכים וגם במקומות המוארים והשמחים.
ועוד ייתכן להוסיף, אם היינו מתבוננים על כל נס והצלה שאירעו לעם ישראל בנפרד, היינו יכולים לומר שזהו מקרה (אולי למעט הניסים הגלויים של יציאת מצרים). רק כאשר מתבוננים על כל האירועים ורואים את הרצף שלהם, ניתן לראות את יד ה' וכיצד ה' שומר עלינו. אם נוסיף לבתי השיר גם את ההצלות של כל מלחמות ישראל – מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת חרבות ברזל, נראה כיצד ה' שומר עלינו. אם כן, "מעוז צור" נותן לנו כוח להבין שהקב"ה "מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך".
הרועה והאחדות
ניתן להוסיף לימוד נוסף שמיוחד לימינו מתוך הפיוט. בבית האחרון של הפיוט אנחנו מבקשים "הקם לנו רועים שבעה". בגמרא (סוכה נב.) נאמר ששבעת הרועים הם שת, חנוך, מתושלח, אברהם, יצחק, יעקב ודוד. בקבלה לעומת זאת למדו מכאן את שבעת האושפיזין, וראו בהם את שבעת רועי האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.
מה תפקידם של הרועים? המובן הפשוט של רועה הוא מנהיג, כפי שרועה צאן הוא מנהיג הצאן. כאשר משה מבקש מה' שיבחר מנהיג לעם ישראל אחריו הוא מוסיף: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז, יז). בבקשתנו על הרועים אנחנו בעצם מתפללים למנהיגים שינחו אותנו בדרך טובה וישרה, יקרבו אותנו לה' וממילא יקרבו את הגאולה.
אולם ישנו מובן נוסף לרועה - חלק מהרועים הללו היו רועי צאן בעצמם, כמו יעקב, משה ודוד. חז"ל במדרש (שמות רבה, פ"ב, ב) אומרים "אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן... יבוא וירעה בעמי". מי שיודע להנהיג צאן, ידע להנהיג את עם ישראל. אחד הדברים המאפיינים רועי צאן הוא היכולת לקבץ את כל הצאן יחד ולהוליך אותם כעדר – ליצור ביניהם רעות. כך כותב הבעל שם טוב (על התורה, וישב, א):
רועה היינו מייחד ומחבר ומקשר, מלשון אחווה ורעות, ולכך נקרא רועה צאן בלשון רועה, על שם שהוא מייחד ומחבר הצאן אל מקום אחד, שלא יתפזרו אנה ואנה".
כך גם בגאולה: מנהיג צריך להיות זה שיקבץ את עם ישראל ויוביל אותו לאחדות, שהיא המפתח לגאולה. משמעות זו מתחזקת לאור הבדל מעניין בין הבית האחרון לבתים הקודמים - חמשת הבתים הראשונים של הפיוט כתובים בלשון יחיד – "ישועתי", "בית תפילתי", "רעות שבעה נפשי", "הביאני", "נקבצו עלי" ועוד. הצרות הן של עם ישראל כולו, אבל הלשון היא לשון יחיד. אולם בבית האחרון הלשון היא לשון רבים: "נקום נקמת דם עבדיך", "הקם לנו רועים שבעה". מדוע? ייתכן שבית זה רומז לנו על האחדות שאנו נדרשים להגיע אליה כדי לזכות לגאולה. דבר זה משלים כמובן את הצורך ברועה שיחבר בין כולם – "ורועה אחד יהיה לכולם".
מאז פרוץ המלחמה ביקרתי פעמים רבות מאוד את חיילינו. נוכחתי לראות את האהבה ואת האחדות בין כולם. ב"ה, האחדות קיימת לא רק בין החיילים, אלא כל שכבות הציבור, דתיים וחילוניים, אוהבי רפורמה ומתנגדי רפורמה – כולם מתגייסים לעזור. כל שלטי הפרסומות הוחלפו לדגלי מדינת ישראל. כל יהודי העולם מתגייסים לעזרת החיילים.
אני מאמין באמונה גדולה שעם ישראל מאוחד במהותו. ואם תאמרו, שהאחדות כעת היא רק בגלל המלחמה, אומר לכם: ייתכן, אבל זה ממשיך כבר אלפי שנים! אין אף עם נוסף שיש לו היסטוריה שכזו! גם מי שניסה לברוח מהאחדות, בסופו של דבר הבין שאי אפשר לברוח ממנה. בסופו של דבר הבין: העם שלנו אחד במהותו! עם אחד, משפחה אחת, גורל היסטורי אחד במשך אלפי שנים, עמו של הקב"ה.
המשימה הגדולה שלנו תהיה לשמר את גילויי האחדות גם בהמשך. לחפש את הנקודות המשותפות, להגדיל את האהבה ואת ההערכה, ומתוך כך להכיל באופן ראוי גם את הדברים השונים.
ב"ה יש לנו עם חזק וצבא חזק, ובע"ה מתוך אמונה בדרכנו ומתוך אמונה בה' המתהלך בתוכנו ומסייע לנו, נצליח לנצח. בע"ה שתהיה רפואה שלמה לפצועים, שהחטופים יחזרו במהרה לביתם, שהחיילים והאזרחים לא ייפגעו יותר, ושנזכה לשבת בשלווה, בשלום, בנחת ובאחדות בארצנו הקדושה.
הרב רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון