המתקומם
והתקשורת הישראלית צהלה ושמחה. אותר תושב עזה שבשידור חי תקף את חמאס, קילל את מנהיגיו וגידף את מחבליו. נהרה של אושר נמסכה על פני עיתונאינו לנוכח הסנונית הראשונה של ההתפכחות העזתית, הנה יש תקווה לעתיד טוב יותר, עתיד של שלום בגזרתנו הדרומית.
אז רק רגע, צר לי להיות מחריב השמחות של חוגגי האולפנים. אולי כדאי שקודם תקשיבו לפני שאתם יוצאים במחולות. המקלל והמחרף הזה, התקווה הוורודה שלכם, בסך הכול נכנס לקריז כי תכניתו של חמאס לא צלחה, לא הביאה לחורבנה של ישראל אלא לחורבנה של עזה. זה כל הסיפור. רגע לפני שנכנסו כוחות צה"ל לרצועה גם הוא היה מהעולצים והחוגגים את הטבח, גם הוא היה ממעריצי סינוואר וחבורתו. את הכישלון הוא מגדף, לא את הזוועה. שלא יעבדו עלינו.
השר
האירוע הטראגי בו נהרג יובל קסטלמן ז"ל, האזרח הגיבור שחתר למגע ולמעשה חיסל את מבצעי הפיגוע הרצחני בכניסה לירושלים, עוד ייחקר ויילמד ולקחיו יהפכו לחלק בלתי נפרד מתדריכי הכשרת אזרחים וחיילים לפני מטווח, אבל אולי גם הניצול הפוליטי שנעשה באירוע הזה צריך להילמד.
איכשהו גרם האירוע הקשה והנורא הזה למתקפה כוללת על איתמר בן גביר, השר שפתח מאות כיתות כוננות ברחבי הארץ ודאג לחימושם של אלפי אזרחים ברחבי הארץ. הנה, אומרים התוקפים, הוכחה נוספת עד כמה מסוכן החימוש הזה, עד כמה מביא עלינו בן גביר אסונות ותקלות טראגיות. הטענה לא נותרה רק בתחומי מאמרי הפובליציסטיקה והוויכוחים סביב שולחן שבת, אלא גם הוטחו בראש הממשלה כשאלות לגיטימיות, ככל הנראה בתקווה שראש הממשלה יכריז ש'וו'אלה אתם צודקים. מחר אני מפטר את השר המסוכן הזה'.
הפניית השאלה לראש הממשלה הניבה כזכור תגובה לא משובחת שחייבה לאחר מכן התנצלות והבהרה, אבל אני מבקש לתהות על השואלים. מישהו מוכן להסביר לי מה הקשר לאיתמר בן גביר? שכחנו כנראה מה קרה באירוע עצמו. דווקא האזרח החמוש, גיבור שהיה יעיל להפליא, הוא שהסתער בנשקו האזרחי על המחבלים וחיסל אותם, ומנגד דווקא אחד משני חיילי צה"ל הוא שביצע את הטעות הטראגית.
המסקנה המתחייבת מאירוע שכזה הייתה אמורה להיות בדיוק הפוכה. חימוש אזרחים כפי שבן גביר עושה, הוכיח את עצמו באירוע המדובר כמהלך הנכון ביותר, זה שבלם את המשך ההרג והרצח שיכול היה להסתיים בעוד שורה ארוכה של נרצחים (כמו באינספור פיגועים אחרים). הטעות, כזכור, לא קרתה לאזרח החמוש אלא לחייל. האם מישהו בא בטענות לשר הביטחון על חימושם של חיילים? ברור שלא, כי שר הביטחון הוא גלנט ולא בן גביר, אז למי משנות העובדות.
המסכסך
אחים שלנו, זה מה שדחוף בדיוק עכשיו? דיון בתוך הציבור הדתי והחרדי על גיוס חרדים? דווקא עכשיו כשרבים מבני המגזר החרדי מגיעים ללשכות הגיוס, כשרבים מהם מתגייסים לאינספור משימות עורף ותמיכה בלוחמים ובבני משפחותיהם, כשתחושת הביחד הלאומית שוטפת את רחובות בני ברק וסמטאות מאה שערים, כשמתוכם יוצאים אנשי זק"א שעושים עבור כולנו את המלאכה שאיש לא רוצה ולא מסוגל לעסוק בה, למרות שתוצאותיה יישארו צרובות בנפשם המצולקת עד יום האחרון? זה מה שדחוף כעת, לייצר שסע פנימי נוסף או להעמיק את השסע הקיים? לתת לחיילינו היקרים תחושה שהם פראיירים כי יש מי שנותר מאחור וחובש את ספסלי בית המדרש ולא נמצא איתם בנמרים? למה זה טוב בדיוק?
למחלוקת לא ניתן להתכחש. היא קיימת ומרחפת בחלל ארצנו כמעט מיום הקמת המדינה, ונדבר עליה לא מעט, נתקוטט, נתווכח, נתלוש את שערותיו של זולתנו וכל הג'ז המוכר הזה, אבל למה עכשיו? חסד עשו לכולנו מפקדי הצבא שניתקו בין מרבית חיילינו השוהים ברצועת עזה לבין טלפונים סלולארים ועדכוני חדשות. חסכו מהם הקשבה לתענוג המפוקפק והמחליש הזה.
החכם
פגש אותי איש חכם אחד ששמע גם הוא על חזון הרשות הפלשתינית המחודשת שממשל ביידן מתכוון להפיל על ראשינו לאחר המלחמה, ועלתה במוחו שאלה קטנה שכדאי לכולנו לתת עליה את הדעת:
לפני שמדברים על כך שהרש"פ תגן עלינו ממחבלים, האם מישהו מכיר מחבל אחד שחוסל בכל אלפי כלי הנשק שבהם חומשה הרש"פ מאז אוסלו ועד ימינו, כלי נשק שכל תכליתם הייתה מאבק בטרור? אתם יודעים מה, עזבו מחבל שחוסל. מישהו מכיר מחבל שנפצע מהנשק הזה? ולעומת זאת, כמה יהודים נפצעו ונרצחו באותם כלי נשק ממש?
המלחייה
אני קורא ושומע שוב ושוב את הביטוי 'מלח הארץ' נאמר ונכתב על טובי בחורינו הלוחמים ומוסרים את נפשם על גאולת הארץ מיד צר. בין המשתמשים בביטוי ראיתי גם רבנים, ראשי ישיבות וישיבות עצמן, ומשום כך נדמה לי שחשוב לדעת את מקור הביטוי ולאחר מכן יחליט כל אחד כהבנתו אם מדובר בביטוי ראוי להשתמש בו בהקשר הזה ובכלל.
הביטוי נולד בברית החדשה, שם מצוטט ישו בנאומו המכונה דרשת ההר. שם הוא מגדיר את תלמידיו בתואר הזה. בהמשך הברית החדשה נעשה שימוש נוסף בביטוי הזה. יש לי יותר מיסוד ברור להניח שהמתבטאים כך עושים זאת מחוסר ידיעת מקורו של המונח, ומשום כך ציינתי את הדברים. לשיקולכם.
הפורום
במציאות נורמאלית ניתן היה לצפות שבמצב מלחמה יקים ראש ממשלה את פורום הלשעברים שיכלול ראשי ממשלה לשעבר, כאלה שעברו דבר או שניים בחייהם הציבוריים ואיתם יוכל לחלוק התלבטויות ולדון בהכרעות מתוך מגמה משותפת שלך חתירה לניצחון, אבל אצלנו... איך לומר בעדינות... בקיצור... אהוד אולמרט ואהוד ברק...
המחשבה
כשרואים את מערומי המחבלים והנוחבות שריכזו חיילנו לאחר קרבות קשים והעלו על משאיות בדרכם למתקני המעצר והחקירה קשה להשתחרר מהמחשבה שאשכרה מעכשיו נצטרך גם להאכיל אותם.
הדובר
הדעות על עבודתו של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, במהלך ימי המלחמה, חלוקות. בדיברור המלחמה הוא אכן עושה עבודה טובה, אבל בזירות אחרות יש מקום לפקפק. לדוגמא בשאלה אם לא היה מגיע לנו לשמוע מפיו התייחסות מקצועית לעלילת הסטת הכוחות לסוכתו של ח"כ סוכות ואירועים דומים נוספים, אבל נעזוב את זה להזדמנות אחרת. נתמקד הפעם דווקא בכמה מילים טובות על הגרי.
היה זה רגע מזוקק של מקצועיות כאשר באחת ממסיבות העיתונאים (אולי באמת הגיע הזמן להפסיק לקרוא לאירוע הזה מסיבה?) נשאל דו"צנו שאלה שלא היה מוכן לה, ובלי פוזות של יודע-כל השיב הגרי שהוא לא יודע, לא מכיר את האירוע והוא צריך לבדוק את העניין.
הקשיש
העיניים של קאטו הזקן היו מושפלות בחצי ייאוש. בסך הכול ביקשנו ממנו לברך בחג חנוכה שמח, והוא אכן המהם משהו על החג, אבל כצפוי לא יכול היה שלא לשאול בקול יגע ומותש: 'נו, על איזה ערכים מקודשים וחשובים דרכו לכם השבוע חבורת 'ארץ נהדרת'? ביטחון? יהדות? אחדות? ניצחון? הקרבה? על מה? על מה הפעם? ובעיקר אני שואל, למה אתם מקבלים את זה בחיוך אידיוטי של ילד כאפות שיודע שהבריון של בית הספר רוצה לראות אותו גם חוטף וגם מחייך? תתקדמו, חבר'ה, תתקדמו'.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]