באור הטבעי – ראש חודש טבת הוא היממה החשוכה ביותר בשנה, כי הלילות ארוכים מאד ואין אור ירח בכלל.
מכאן ואילך, יאיר הירח בכל לילה עוד קצת, וגם כשיגיע התאריך של הלילה הארוך ביותר (סביב עשרה בטבת), אור הירח כבר יאיר את רוב הלילה, וכשיחזור הירח ויתמעט, כבר יתארכו הימים באור השמש.
כך הדבר בלוח הכפול, הלוח של התורה, הלוח העברי!
לכן, שמונת ימי החנוכה הם הימים החשוכים בשנה בטבע הבריאה, ורק המדליקים בשמן טהור לפני ה' – יכולים להתחיל להאיר באור טהור שבני אדם למדו לייצר מן הטבע, לפני שהאור השמימי ישוב ויתגבר.
אולם אומות העולם, שמשתמשות ברובן המכריע בלוח השנה השמשי בלי אור ירח, יש להן רק תאריך קובע אחד לאפֵלה השנתית – הלילה הארוך ביותר (למניינם, 21.12).
בגמרא מתוארת התרגשות יוצאת דופן סביב תופעה זו, והיא מתחילה באדם הראשון: ואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא... אמר רב חנן בר רבא: קלנדא: ח' ימים אחר תקופה; סטרנורא: ח' ימים לפני תקופה...
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים - עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה ח' ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא [אדם הראשון] קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים. (עבודה זרה דף ח עמוד א')
שמונה ימי תענית מבוהלת מתוך מחשבה שהעולם הולך וכבה בגלל חטא האדם הראשון!
ואחר כך, הבנה (ברוח הרמב"ם), שלא הצום מנע את הגזרה, אלא זהו מנהגו של עולם הטוב שקבע בורא עולם האחד והיחיד! ואז, כשהיום מתחיל להתארך, שמונה ימים טובים על מנהגו הטוב של העולם, שקבע בוראו – וממש בלשון הגמרא (שבת כא ב) על ימי החנוכה – "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים! – [ו]הוא קבעם לשם שמים! והם [עובדי האלילים] קבעום לשם עבודת כוכבים" –
מדוע יש חגי אור ואש אליליים, וחגי לוח נכריים, בתקופה הזאת? כי הם הפכו את הימים הטובים של אדם הראשון לחגים של עבודת כוכבים!
מדוע אדם הראשון היה זקוק לשמונה ימים פעמיים, לפי הגמרא? כי צריך להבחין בהתקצרות היום ובהתארכות הלילה, ואחר כך בהיפוך המגמה, ושבוע + יום נותן זמן מספיק להתבוננות!
החגים הרומיים האליליים התבטלו עם הנצרות, אבל הנה שרדו 8 ימים בדיוק מ'חג המולד' האלילי לתחילת הלוח הרומי-הנוצרי!
יהודים באירופה היו לוחשים בחיוך מפוחד, שהנוצרי הלוא היה יהודי לכל דבר, ואם הוא באמת נולד בתאריך שהם מציינים, ברית המילה שלו הייתה "ביום השמיני", שהם חוגגים כ'ראש השנה' שלהם.
המשנה וההלכה מחייבים אותנו להתרחק מהחגים האליליים ומהחגים הנוצריים, אבל הגמרא מתאמצת להסביר לנו את מקורם הטהור באדם הראשון – ויחד עם זה, די לנו בשמונת ימי החנוכה שלנו, כי דווקא הם מציינים באמת את השבוע החשוך בטבע הבריאה, ואת היממה החשוכה בראש חודש טבת!
כאשר נסיים להדליק בשמן הטהור שלנו, נוכל להתבונן באור הטבעי המוסיף והולך, ולצפות לישועת ה' בנס ובטבע הבריאה גם יחד.
כך נבין גם היטב מדוע דרשו חכמי בית שמאי להדליק נרות חנוכה באור "פוחת והולך", כמו בתורה במוסף הפרים של חג הסוכות – כי מסוכות ועד חנוכה, האור השמימי פוחת והולך, וחובתנו להאיר, ואילו אחרי חנוכה כבר יוסיף האור הטבעי וילך.
אולם בית הלל קבעו – והלכה כמותם – שדווקא כאשר האור הטבעי פוחת והולך, חובתנו להוסיף אור בשמן טהור, וביום השמיני – המקביל לשמיני-עצרת של סוכות – נאיר בשמן טהור בחנוכיה מלאה – ואז נתפלל ונצפה לישועת ה' שתתגבר על החשכה הנוראה האופפת אותנו מאז שמיני-עצרת, ויהי רצון שנזכה ונהיה ראויים להארה עליונה, לפחות כהארה הטבעית של אור הלבנה המוסיף והולך דווקא אחרי חנוכה.