רמי דוידיאן, השתתף בכנסת באירוע ההוקרה וההצדעה לאנשים שפעלו בגבורה ביום מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר.
"ברבע לשבע בבוקר קיבלתי צלצול טלפון מחבר. הוא ביקש ממני עזרה לצאת לחלץ את הבן של החבר שלו שהיה במסיבה. אני התכוננתי ללכת לבית הכנסת. הורדתי את הכיפה והציצית ודהרתי לכיוון נקודת הציון שהוא נתן לי", משחזר דוידיאן בשיחה עם ערוץ 7.
"בכניסה ליישוב שלי אני רואה שני זוגות אופניים יקרי ערך כשעל הכביש לידן יש שלוש אצבעות. לרגע חשבתי שזו תאונת דרכים. בספונטניות הרמתי את האצבעות, שמתי בשקית, והנחתי על מעקה הביטחון. צלצלתי לחתן שלי ואמרתי לו 'מצאתי כמה זוגות אופניים. תיקח אותם ותפרסם בפייסבוק למי הם שייכים'".
גם בעצירה הבאה שלו עדיין לא הבין את עוצמת האירוע. "אני ממשיך לכיוון הנקודה שקיבלתי ורואה בדרך אוטו מתחיל להישרף והאנשים בפנים ירויים. חשבתי שזה אולי חיסול חשבונות בין הבדואים".
ומכאן הוא מתחיל במסע חילוצים ארוך. "אחרי קצת יותר מקילומטר אני רואה נחיל של ילדים, רצים לכל עבר, מפוחדים, עייפים, מותשים. אני צועק להם, 'בואו אליי', מחבק אותם ואומר להם שהם במקום בטוח. אני ממשיך לאירוע הבא שלי, לחלץ את הילדים שקיבלתי את הטלפון שלהם. אחרי קילומטר פחות או יותר אני פוגשת אותם תחת שיח מפוחדים. אני צועק להם 'זה רמי'. הם יוצאים אלי, מחבקים אחד את השני. באוטו יש מקום לחמישה אבל נכנסו 15. טסתי לכיוון הבית שלי. בדרך הם מתחילים לספר לי על הירי של המחבלים. הם מבקשים ממנו לחזור לחלץ את החברים שלהם. ביקשתי שישלחו נקודה ומיהרתי ליעד הבא. לא הייתי חמוש כלל והייתי לבד".
"היעד הבא היה יותר מסובך כי הם היו בפרדס וסביבו שרצו מחבלים. תכננתי איך אוציא את הבנות החוצה. הרמתי עיניים למעלה וביקשתי עזרה מבורא העולם. כך הצלחתי להוציא את הבנות", הוא מוסיף.
באחד החילוצים, של נערה בשם עמית, הוא מצא את עצמו במרחק נגיעה מהמחבלים. "החילוץ של עמית היה הרבה יותר קשה. היא שלחה לי היכן היא נמצאת אבל נעלמה תוך כדי. דיברתי איתה בטלפון והקול שלה נחלש. אחרי חמש דקות הבנתי שאני קרוב אליה אבל כשהגעתי קיבלתי שיתוק רגליים. היא הייתה מוחזקת בידי שישה מחבלים".
"בשלב הזה הרגשתי שיד אלוהים נגעה בי. באותו רגע עברתי לדבר בערבית, סיפרתי להם שאני מוסלמי מרהט והתפתחה שיחה. אמרתי להם שכדאי לנו לברוח כי עוד רגע יגיעו החיילים וביקשתי את הבחורה. הם הסכימו ועמית היתה איתי. אמרתי לה לעלות לאוטו. חיבקתי אותה לאורך כל הדרך הביתה. צלצלתי לאישתי ואמרתי שמדובר במקרה חריג ושצריך לחבק את עמית כי היא היתה בסוג של טראומה".
ועם זאת, הוא מודה, שהאירוע השאיר בו צלקות נפשיות לא פשוטות. "כל חילוץ שהיה לי, הוא היה הרבה יותר קשה מקודמו. הצלתי משם רבים ושמחתי בכך. עצוב לי להגיד שאני לא אותו רמי שהייתי. אני חושב על הדברים האלה והם רודפים אותי. אבל אנחנו חזקים, ייקח זמן, ואנחנו ננצח".