נשות ישראל בשעבוד ובגאולה

א. "ספר התולדות" הנשי של פרשת שמות

ספרי התולדות הם שלד ברור של ספר בראשית – ישנם שנים עשר ספרי תולדות בתנ"ך, מהם עשרה בספר בראשית! ספרים אלו נושאים חותם גברי ברור, בו הנשים כמעט ולא נזכרות.

טבע הבריאה, השונה בין איש לאשה, הוא הנימוק העיקרי של הדוגלים בהבדל מהותני בין גברים לנשים בציבור הדתי והתורני. אמנם, חז"ל פירשו, באחת הדעות (שהפכה דומיננטית ברש"י בראשית ב', כא), שה"צלע" ביצירת אשה מאיש היא 'צד', ולפיכך, אפילו בבריאת האדם, שני פרצופים שווים נבראו, ואחר כך הופרדו:

"דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר (תהלים קל"ט, ה) אחור וקדם צרתני"; (ברכות סא.)

"דו פרצופין. שני פרצופין בראו תחלה אחד מלפניו ואחד מאחריו וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה"; (רש"י שם)

פקידת שרה מעבר לגדרי הטבע, פתחה פתח מפתיע להתערבות שמימית בדרכו של אברהם רב החסד, שנצטווה לשמוע בקול שרה: "...כל אשר תֹאמר אליך שרה שמע בקֹלהּ, כי ביצחק יִקָרֵא לך זרע"; (בראשית כ"א, יב)

בספר שמות עם ישראל יצא משעבוד שהיה רווח אז על פי 'הטבע' המקובל, ושם מופיעות נשות ישראל במעמד בולט ואף מכריע במהלך הגאולה.

בניגוד חריף לרשימת "שמות בני ישראל הבאים מצרימה", אשר מסכמת בקיצור את ספר התולדות האחרון בבראשית (מ"ו, ח-כז), ודווקא בתחילת ספר שמות אין כמעט שמות של גברים. בפרק השעבוד של בני ישראל במצרים, הולדת משה וגידולו, בריחתו ויציאתו ממצרים למדין ואף בשליחות הראשונה של משה, מופיעים רק חמישה גברים: פרעה, משה, רעואל-יתרו, גֵרשֹם בן משה, ואהרן. כל שאר הגברים אנונימיים: בני ישראל, איש מצרי מכה איש עברי, שני אנשים עברים נִצים, הרועים במדין, זקני ישראל במצרים, הנֹגשׂים בעם ושֹטרי בני ישראל. זה סגנון הפוך לספרי התולדות עמוסי השמות הגבריים. בהתאם לכך, ספר היוחסין של משפחת עמרם, אהרן ומשה, לא נזכר כלל בפרשת שמות, אלא בצמוד לשליחות השנייה, בפרשת וארא.

בולט ביותר הוא הכינוי האנונימי המופיע ב"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (ב', א) ובכל המשך הפרשייה, הוא וההיפוך הגמור מלשון ספרי התולדות: "ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה..." (ו', כ). כל הסיפור מתאר שלוש נשים שהצילו את משה, ואף שמו 'משה' לא ניתן לו על ידי אמו או אביו, אלא על ידי בת פרעה – שנתנה לו שם מצרי, אשר קיבל בתורה משמעות עברית – 'מו' במצרית פירושו מים ו-'מֶס' במצרית פירושו בן! בדיוק כך נכתב בתורה בתרגום לעברית: "ויהי לה לבן, ותאמר כי מן המים משיתִהו" (ב', י). כלומר, משה הוא הבן שמשיתי מן המים. התורה רומזת, שהבן הזה שנמשה מן המים, הוא ימשה את בני ישראל ממי היאור.

הנשים תופסות מקום מרכזי בכל פרשת שמות. המיילדות שפרה ופועה הצילו את הילדים, וידעו להתחכם עם פרעה ולהשאר "חיות" ומושיעות. את משה הצילו וגידלו שלוש נשים, והן מופיעות ללא שמן: בת לוי אמו, אחותו ובת פרעה. בנות כהן מדין רעו את צאן אביהן, ובזכותן נקלט משה בבית רעואל-יתרו ונשא את צפורה. צפורה מלה את הילד והצילה אותו (ואולי גם את משה). הגברים עבדו בפרך, בחומר ובלבנים ושמותיהם כאילו נמחקו!

הנשים שלטו במאבק ההישרדות של בני ישראל במצרים, כיולדות וכמצילות.

ב. העצמת הנשים במצרים ובמדבר על ידי חז"ל

חז"ל העצימו מגמה זו של התורה, והציבו את אחות משה למול אביה בוויכוח בוטה: "עמרם גדול הדור היה, כיון שאמר פרעה הרשע, 'כל הבן היִלוֹד היאֹרה תשליכֻהוּ', אמר [עמרם], לשוא אנו עמלים – עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך (=הגירושין) יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם..."; (סוטה יב, א)

הגמרא ממשיכה ואומרת: "...מכאן לנשים צדקניות, שלא היו בפיתקה של חוה (שהיו יולדות-חיות בלי צער)";

רבי עקיבא אף הפליג ודרש: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"; (שמות-רבה א', טז)

מגמה זו נמשכת בספר שמות, בתפילת הנשים בשירת הים: "וַתִּקַּח מִרְיָם... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת; וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"; (שמות ט"ו, כ-כא)

תשומת לב לכך שמרים לא שאלה את משה אם מותר ורצוי הדבר לפני ה'. בנוסף, לא היה הבדל בין שירת משה לשירת מרים (רש"י שם על פי המכילתא), אלא שמשה אמר "אשירה", ומרים בצניעותה אמרה "שירו!", והנשים גם רקדו וניגנו.

חז"ל גם השוו נשים לגברים במעמד הר סיני. בעוד בפשט התורה נזכרו רק גברים אשר התקדשו והתרחקו מנשים, פירשו חז"ל ואמרו: "כֹּה תֹאמר לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה; ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקים פירש לזכרים, דברים הקשים כגידים"; (רש"י לשמות י"ט, ג, על פי המכילתא).

אמנם משה העביר את הציווי גם לנשים, אלא שהן לא היו צריכות לאזהרות, איומים ודיבורים קשים, מפני "שהן מזדרזות במצוות" (שמות-רבה כ"ח, ב).

חז"ל אף הגדילו ודייקו מלשון הכתוב, שנשות ישראל לא השתתפו בחטא העגל, לא רצו לתת את הנזמים ואף מיחו בבעליהן (קש"י לשמות ל"ב, ב-ג, בניגוד לראב"ע).

ובנוסף, גם בחטא התיירים-המרגלים לא היו הנשים בעצה הרעה: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים... הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ"; (במדבר-רבה כ"א, י"א).

לבסוף, בהקמת המשכן כתב רש"י שהנשים היו צובאות כדי להביא למשכן את מראות הנחושת שלהן, "והיה מואס בהן משה...", אך "אמר לו הקדוש ברוך הוא: קַבֵּל כי אלו חביבין עלי מן הכל!" (רש"י ל"ח, ח, על פי תנחומא פקודי ט').

כושר הפיתוי שחז"ל ייחסו לנשות ישראל במצרים אל מול בעליהן, כדי להביא לעולם ילדים שיעבדו בפרך ולשמור על הישרדות בני ישראל מול פרעה – הוא שצף ועלה מעומק גלות נוספת, אל מול המלך אחשורוש, כדי לשמור על הישרדות העם היהודי המפוזר בגולה. אסתר המלכה נבחרה מִצוֹק העיתים להביא רוח והצלה ליהודים, על ידי שימוש מתוחכם בפיתוי המלך, תוך סיכון חייה פעם אחר פעם.

ג. מהפכה פמיניסטית בלימוד התורה על פי ירמיהו

ברוח זו של גאולת ישראל התלויה בנשים, קישר הנביא ירמיהו בין קיבוץ הגלויות והשיבה אל הארץ, לבין מהפכה פמיניסטית המונית, העתידה להתחולל:

"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים... שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה;

עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה [מלשוב אל הארץ ביוזמתך],

כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ – נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר"; (ירמיהו ל"א, כ-כא)

רש"י ורד"ק מפרשים שם, כי ה' ישנה את הנוהג בעולם, לפיו איש מחזר אחרי אשה, לנוהג חדש שאשה מחזרת אחרי איש שישאנה. זאת, כדי שכנסת ישראל לא תוכל עוד להתחמק מלשוב אל הארץ על ידי הציפייה ש-ה' יחזיר אותה, אלא היא תשוב מעצמה לארץ, וכך תשוב אל ה'.

לנגד עינינו הנפעמות מתחולל נס קיבוץ גלויות, ויחד עמו מהפכה פמיניסטית. קמות נשים בעם ישראל המבקשות ללמוד תורה ולעבוד את ה' (כמו הגברים, ולפעמים אף יותר מהם). רבים מהרבנים חוששים – כמשה – מן 'המראות הצובאות' האלה. מי יגיד להם את דברי רש"י, שאלו חביבות לפני ה' יותר מן הכל?!

אף עינינו הרואות, שבקרב אלפי הנשים הצעירות והבוגרות הלומדות תורה, מדרש, גמרא והלכה, צומחת רק הקפדת יתר ויראת שמים גדולה, עד שאין להשוות כלל בין אלו שלומדות תורה וגמרא, לבין אלו שנשארות מרחוק.

זהו אחד מסימני הגאולה של ימינו, לפי דברי הנביא ירמיהו ולפי דברי חז"ל.

ד. השווה הכתוב אישה לאיש

רבות שאלנו את מורנו ורבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל על מעמד האשה בימינו. תמיד היה עונה בדברי חז"ל:

"השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה";

(פסחים מג, א, וראו ספרי במדבר ה', ה; שם ו', ב).

תמהתי בקול והקשיתי: 'רבינו, הלוא זה נאמר על עונשים, על חטאות ועל מצוות לא תעשה! במצוות עשה הרי יש הבדלים רבים!'. אך הרצי"ה, כדרכו, חזר על דבריו בדיוק ואמר: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". זכרתי, שהראי"ה אביו כתב דברים שונים מאד בסוגיה זו, ושוב ניסיתי להקשות ולשאול. אך רבינו חזר בשלישית, באותה התקיפות: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה! זהו היסוד הכללי, וכל ההבדלים – פרטים!".

שאלו אחרים: 'מה רבינו חושב על גיוס נשים לצה"ל?'. ענה רבינו ואמר: "אינני יודע מדוע רבנים גדולים וחשובים קבעו שיש כאן 'ייהרג ואל יעבור'. אבל אינני רוצה לריב עמהם". אז היכה באגרוף על השולחן, וקרא בתוקף: "שירות לאומי!" – לדעתי, השירות הלאומי לבנות קם והתעצם מהאגרוף של הרצי"ה. 

עם זאת היה ברור, שרבינו לא באמת התנגד לגיוס בנות גם לצה"ל. חשוב להזכיר שהרצי"ה זצ"ל, יחד עם הרב ש"י זוין זצ"ל, היו הרבנים היחידים שקראו במפורש לגיוס בני הישיבות למלחמת העצמאות! ואז (כהיום) שירתו בנות כלוחמות ביחידות רבות, כמובן מאליו.

תהליך שיבת ציון ותקומת ישראל בארצו, יחד עם השתלבות נשים נכונה וראויה, בתפקידי הנהגה, השפעה, תפילה ותורה, הם גילוי דבר ה' לדורנו כדברי הנביא ירמיהו.