
החברה הישראלית דומה כרגע לחולה במחלה קשה, שקיבל טיפול של סטרואידים או כל טיפול נקודתי אחר שגורם לו לפתע להתאוששות מופלאה כלפי חוץ.
אולם כאשר מסתכלים אל המדדים הרפואיים של אותו חולה פנימה, רואים שמצבו הבריאותי עדיין מאוד קשה וזה רק עניין של זמן עד שהמחלה הולכת לתקוף שנית, בצורה כזו שלא ניתן יהיה להסתיר.
בנקודה כזאת בדיוק נמצאת מדינת ישראל.
עד לפני שלושה חודשים היינו בעיצומו של המשבר החברתי הגדול ביותר שידענו מאז ומעולם, אלפי ישראלים הפגינו ברחובות, השנאה בערה בין המחנות הפוליטיים והדתיים השונים והזירה התקשורתית נראתה כמו שדה קרב מדמם.
בשיאו של המשבר, חווינו את השבת השחורה של ה-7 באוקטובר, בעקבותיה פרצה מלחמת חרבות ברזל ולרגע קט מצאנו את עצמנו בפרץ של אחדות עוצמתי ומרגש. עם ישראל התגייס בהמוניו באספקת אוכל וציוד לחיילים, צעירים ומבוגרים כאחד התנדבו לסייע לחקלאי העוטף, חיילי המילואים הציגו אחוז התגייסות חסר תקדים ולפתע המשבר החברתי של השנה האחרונה – שכלל איומי סרבנות, היפרדות ומלחמת אחים, נראה כזיכרון רחוק ולא רלוונטי.
החברה הישראלית והעם היהודי הוכיחו שיש בהם כוחות חיוביים אדירים. אל תטעו, ההתפרצות של האחווה והשותפות היו בתוכנו כל אותו הזמן ומצאו את הנתיב לצאת החוצה בעקבות המלחמה. הכוחות הללו לא הגיעו יש מאין. הם קיימים ונמצאים. החודשים האחרונים הוכיחו לנו שיש בתוך החברה הישראלית את שני הכוחות הללו יחדיו - המחלוקת והאחווה, הפילוג והחיבור.
אולם, הימים חלפו ונכנסנו אט אט לשגרת המלחמה וכאשר מסתכלים היום אל מתחת לפני השטח, וגם קצת מעליו, רואים כיצד השטח חוזר לבעבע וכיצד כל המחלוקות והמתחים נמצאים כאן איתנו ומתחילים לאט לאט לרחף מעלינו כענן שחור ומאיים.
בשבוע האחרון קיבלנו קדימונים לאותו משבר חברתי, החל מהשיח האלים כלפי מערכת בתי המשפט לאור הפסיקות בעניין הסבירות והנבצרות, ממשיך בישיבת הקבינט הסוערת בה הותקף הרמטכ"ל וכלה בשלל התנהגויות נוספות כמו התנהלות הממשלה בנושא התקציב וצורת השיח של נבחרי הציבור שלנו בכל פלטפורמה אפשרית.
כל אלה, מביאים אותנו לכדי הבנה ברורה, כי מדינת ישראל והחברה הישראלית, ניצבות בפני משבר חברתי קשה לא פחות, ממה שחווינו לפני השביעי באוקטובר.
הלקח המרכזי שלמדנו מאירועי השביעי באוקטובר, הוא החשיבות הגדולה בהיערכות למשברים ולסכנות אשר אורבות לנו "מעבר לפינה", וכמובן, על הסכנה שבשאננות וההתעלמות מהן.
לאור זאת, על החברה הישראלית להיערך כבר עכשיו ליום שאחרי המלחמה, ולמשבר החברתי הגדול שאורב לנו אחריה. אחת המסקנות החשובות ונקודה שעלינו להפנים כבר עתה, זוהי העובדה שהאחריות לטיפול ומניעת המשבר, או שייתכן ולפתרונו, מונח על כתפי האזרחים, ועליהם בלבד. ראינו את כוחה של החברה האזרחית בראשית ימי המלחמה ורואים את כוחה גם היום. זהו כוחו של עם ישראל.
כל אדם צריך לראות כיצד הוא פועל לנטרל את המתחים בסביבתו וכיצד הוא תורם לאחדות עם ישראל. המחלוקות בינינו יישארו, אבל ישנן דרכים לא מעטות בהן נוכל להצעיד את החברה הישראלית לצד המורכבות הזו. זה מתחיל בהורדת גובה הלהבות ברשתות החברתיות וממשיך בפעילויות של הארגונים החברתיים, ארגוני ההתנדבות ועוד. אבל מעל הכל, זה יקום וייפול על האתגר של כל אחד ואחד להוציא מתוכו את אותם כוחות שמצויים בכולנו, הכוחות החיוניים של האחווה והשותפות. כדי שהכוחות הללו יעמדו לצידנו ביום שלאחר המלחמה עלינו להשתמש ולאמן אותם כבר עכשיו – רק ככה ננצח את המערכה החברתית הגדולה שממתינה לנו אחרי המלחמה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון גשר הפועל כבר למעלה מ-50 שנה לחיבור וחיזוק הקשר בין חלקי העם השונים ויקיים ביום שני הקרוב כנס בנושא "החברה הישראלית בעקבות המלחמה - פנינו לאן"?