לפני ימים אחדים התקיים ראיון באחת מתחנות הרדיו עם פעיל השמאל אייבי בנימין אודות עסקת החטופים המתגבשת. לאורך הריאיון הבהיר בנימין באופן נחרץ כי יש לשלם כל מחיר עבור שחרור כל החטופים.
כל מחיר?, הוא נשאל שוב. "כל מחיר", קבע בפסקנות. ואם המחיר הוא השארת נתניהו בשלטון, הושלכה השאלה המאתגרת. "אהה..אההה... אין לי לכך תשובה".
אז מי רוצה בחירות. כאילו אין לנו חיילים נופלים בעזה, כאילו אין לחימה בצפון, כאילו אין אלפי מפונים מהדרום והצפון הטעונים טיפול בכל היבט מתחומי החיים.
למי כל כך רגוע עכשיו והדבר היחיד שמטריד אותו הוא חילופי השלטון בישראל, מי במצוקה פוליטית כל כך תהומית שהדבר היחיד שעומד בינו לבין רוח טהרה ממרומים והשבת השקט לאיזור – הוא הליכה לבחירות מוקדמות.
הריאיון הקצר עם פעיל השמאל ותשובתו, הכנה יש לומר, מספרים את הסיפור המלא.
אותם אנשים שיצאו לקפלן לפני ה-7 באוקטובר, הם אותם אנשים שגודשים את הרחובות אחרי ה-7 באוקטובר. אותם פרצופים, אותן סיסמאות, אותם מסרים, אותם דגלים, גם המניע תמיד זהה – הפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו. ורק הנסיבות משתנות.
תחילה זו ממשלת הימין 'הרדיקלית', אחר כך הרפורמה המשפטית, לימים היתה זו עילת הסבירות, ובהמשך היו אלו החרדים: ככה זה כשיוצאים להפסקת פרסומות ואין באמת נושא בוער על סדר היום – החרדים וענייני דת ומדינה תמיד יוצרים עניין.
באולפנים תקפו ללא הרף את נתניהו, גיחכו על חברי הממשלה: 12 פעמים התריעה השרה אורית סטרוק מפני התחמשות החמאס בעזה אך היא זכתה לתשפוכת מתמשכת של לגלוג במקרה הטוב ולביקורת צולפנית על עצם קיומה בממשלה במקרה הפחות טוב.
ואז פרצה המלחמה. בימי המלחמה הראשונים לא היו ימין ושמאל, דתיים מול חילוניים, דרום מול מרכז, או תל אביב מול פריפריה. כולנו היינו באותה סירה, ההתגייסות ההמונית – כל אחד בדרכו שלו - היתה מפעימה, היא ורק היא, הפכה אותנו לדבוקה אחת מול אויבינו האמיתיים מחוץ לגבולות ישראל.
אולם הגנום האנושי עשה את שלו. חלף חודש, חלפו חודשיים. ויותר מדי נתניהו על הפודיום הנחית אותם אל קרקע המציאות בזעקות של 'שומו שמיים'. איך ייתכן שהוא עדיין שם. איך ייתכן שהוא עדיין מהדהד מסריו.
אין חולק שקום תקום וועדת חקירה ממלכתית שתבדוק, תלבן, תדון, ותסיק מסקנותיה. אין חולק שעבודתה תתוחם בזמן קצוב. אין חולק שמסקנותיה יאומצו. זה התהליך הראוי לחקירת האסון הביטחוני הגדול בתולדות הציונות.
אבל לחבורה הזו אצה הדרך. הם רוצים לראות את נתניהו עכשיו על הגיליוטינה. עכשיו? אתמול, לפני עשרה חודשים. רק שהקייס בו הם משתמשים הפעם רשום באותיות של דם על לוח ליבו של כל ישראלי.
לא מעט אישים בימין מתפתים ללכת למקום הזה. בשם ההתחסדות הקמאית של ניקיון הדעת הפוליטית הם דורשים עשיית צדק לאומי עם הליכה לבחירות מוקדמות.
ובכן, חבריי בימין, הרפו. חדלו אש. אל תלכו שולל אחר מסך העשן שמפזר השמאל הישראלי שמטרתו אחת ויחידה: סילוק ממשלת הימין והכתרת ממשלת שמאל. אין בין זה לבין עשיית צדק לנרצחי ה-7 באוקטובר ולא כלום. הים הוא אותו ים והפוליטיקה היא אותה פוליטיקה.
אסיים באמירתו הנוקבת והנכונה של הזמר והלוחם במילואים עידן עמדי, שאמר ימים לפני שנפצע קשה בעזה: "לכל מי שאין לו משהו טוב או מאחד להגיד – פשוט סתמו ת'פה".
כמה פשוט.