יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל הי"ד, מספרת בראיון לערוץ 7 על הקמתו של פורום מיוחד, "סיירת מיוחדת" של מי שחוו שכול שהתגבשו מיד בפרוץ המלחמה על מנת לנחם ולחזק את משפחות חללי המערכה והטבח שפתח את המלחמה כולה.
הסיירת, היא מספרת, לקחה על עצמה לגייס בני משפחה שכולים "ותיקים" שיגיעו למשפחות, יבקרו ויתמכו בעיקר באלמנות כמי שזוכרים היטב עד כמה כאשר הם עצמם ישבו שבעה קיבלו כוחות ממנחמים ומחזקים שהגיעו אליהם.
הקבוצה הייתה פעילה מאוד בימיה הראשונים של המלחמה, מספרת שבח ומתארת את המעבר מניחום לניחום כמעין מילואים שאליו התגייסו. שבח מציינת כי כאשר היא מגיעה לניחום שכזה היא מקפידה ללבוש את מיטב בגדיה, להתאפר ולהתקשט, "יש תכשיטים מיוחדים שאני שומרת רק בשביל המעמד הזה כי חשוב לי שהמסר שאותה אלמנה תקבל הוא שגם אני הושלכתי לחושך שבו היא נמצאת עכשיו, עדיין לא מצאתי את הדרך להדליק את האור, אבל בואי ואראה לך איך אפשר ללכת בה. תני לי יד ואראה לך את הדרך. כך זה נראה אחרי שש שנים".
לדבריה יש מהאלמנות שמגיבות ואומרות שאם כך זה נראה אחרי שש שנים אז הכול יהיה בסדר למרות הכאב העצום שילווה אותן. לעומת זאת יש אלמנות שמבקשות שלא יגיעו אליהן ומעדיפות להישאר בחוג המצומצם. הסיירת מקבלת מידע מקדים ומנהגת בהתאם מבלי לכפות את עצמה על האלמנה ובני משפחתה.
שבח מספרת כי על אף המספרים הבלתי נתפסים של חללים, נרצחים והרוגים, אנחנו "עם שמחבק שכול", ולה עצמה לא יצא להגיע לבית בו יושבים שבעה שאינו מלא במנחמים. "משמח מאוד לדעת שאנחנו לא משאירים אותם לבד. משתדלים שלא להשאיר אותם לבד".
אכן קיימים הבדלים בין שכול על נרצחים לבין נופלים במערכה, אך השכול הוא תמיד בסופו של יום אותו שכול והאבדן הוא אינסופי, אומרת יעל. "הוא תמיד אינסופי, בין אם יש משמעות ובין אם אין משמעות. כחברה אנחנו צריכים לזכור שנכון שנפלו לנו גיבורים אבל הגיבורים האמיתיים הם אלה שנשארו בבית עם האבדן שאותו הם נושאים בכל יום, והם אלה שצריכים אותנו הכי הרבה".
למנחמים היא נותנת גם עצות כיצד לעשות זאת נכון ובאיזו גישה להגיע לניחום. הכלל הראשון, אומרת יעל, הוא להאמין ולא להאמין, להאמין לאלמנה ולמשפחה השכולה שיש להן נטייה לא פעם לומר שהכול בסדר ושאין צורך בעזרה, ויש צורך להכיר בגבול הדק שבין ההבנה שהיא זקוקה לעזרה למרות מה שהיא אומרת, לבין הצורך לתת לה את המקום האישי והמשפחתי לאבל הפרטי מבלי להיכנס אליו פנימה. "הכלל הוא תאמינו ואל תאמינו. תעשו כן עם הראש ותאמרו שכל הכבוד לה שהיא משתקמת, אבל אחת לכמה ימים לשלוח הודעה, לקפוץ עם ארוחת ערב פעם בכמה זמן, לשלוח עוגה לשבת, להישאר במעמד של רואה ולא רואה כדי שהיא תדע שיש לה את המעטפת הזו והיא לא לבד".
הדוגמא הטובה ביותר שהיא מוצאת לכך היא מימי האבל שלה על בעלה שנרצח ועל המורות בבית הספר בו לימדה שבמשך כשנתיים הקפידו לשלוח עוגות בכל שבת. "זו לא רק הפונקציה שלא הכנתי עוגות שנתיים, אלא הידיעה שהן רואות אותי. זה עזר לי גם מול הילדים שלי, לדעת שהם לא לבד ורואים אותם גם בתוך בית הספר והם יקבלו את המעטפת ברגע שהם ירצו והם לא יפלו".
כלל נוסף שאותו נותנת שבח הוא לזכור בשיחה עם אלמנה שגם אם הסיפור שלכם דומה, הסיפור שלה הוא הסיפור שלה. "כשאני מדברת איתה אני משתדלת שלא להגיד לה איך להתנהג, תשתקמי, תצאי מהמיטה. כל מה שאני יכולה זה לספר לה איך אני הייתי. לספר לה את הסיפור שלי ולקוות שאם היא תרצה היא תיקח את מה שמתאים לה. אני לא שופטת אותה ולא מסתכלת בשעון לראות אם היא עומדת בלוח הזמנים של השכול. יש אלמנות שלוקחות את הזמן ויש שלמחרת קמות והולכות לגן עם הילדים שלהן ומבטים של 'מה, את כבר יוצאת?' יכולים להיות מאוד מעליבים, קשים ולפעמים גם מפילים חזרה".
עוד נשאלה יעל כיצד היא, כמי ששכלה את בעלה בפיגוע טרור, רואה את שיח עסקת החטופים, והיא משיבה שאין לה מה לומר בהקשר זה והיא אינה חשה שקולה שלה יגיע ממקום רציונאלי אלא מאמוציות ורגשות ודעתה אינה חשובה בהקשר זה כמי שלא היא שתקבל את ההחלטות ואינה רואה את התמונה המלאה שתסייע לה להחליט מה עדיף ומה נכון. עם זאת ברור לה ש"אנחנו במערכת יחסים עם השטן במשך תקופה ארוכה מאוד בתוך הגיהנום, ודברים טובים לא יכולים לצאת מזה. לכל היותר נוכל להוציא את הרע במיעוטו. אני בטוחה שכל מקבלי ההחלטות יודעים את זה".