יש ימים שבהם לא צריך לפתוח טלוויזיה או אתר אינטרנט כדי לדעת מה חדש. מספיק ללכת ברחוב, להביט באנשים ולראות האם הליכתם שפופה, פניהם קודרות והם משוחחים בטלפון בלחש, או שהם הולכים בצעד קל, מעט מרחפים, ושחוק על פניהם. זה לא קורה כל יום.
אבל בימי גאות ושפל, ברגעי קיצון, ככה אנחנו נראים. הלבבות שלנו, של כולנו, בלי הבדלי דת, עדה ומפלגה, מחוברים בקורי משי זה לזה, ואם נרצה או לא נרצה אנחנו פעם למעלה ופעם למטה.
לפני כמעט חודש, כשאיבדנו ביום אחד 24 לוחמים, לא היינו מסוגלים להרים את הראש. הפה לא הצליח להתעקם לצורת חיוך, הלב הכבד הקפיא אותנו במקום, ומה שכן הצלחנו לעשות היה לאט ומעט. לאורך כל היום ריפרשנו את עמודי הבית של אתרי החדשות, גלשנו ברשתות, מתעכבים על התמונות, מנסים לגמוע עוד קצת מכל אחד מהנופלים, להרהר עוד כמה רגעים בחיים שהיו פה ואינם. ניסינו לשנן את השמות הרבים, לזכור לפחות פרט אחד על כל הרוג שנתן למעננו את חייו. כן, גם אם לא הכרנו איש מכל העשרים וארבעה, הרגשנו שהם שלנו, שאיבדנו קרובי משפחה, שרבים וטובים אינם כבר בינינו וזה כאב.
תמונת המראה השתקפה ביום שני השבוע. כולם האירו פנים זה לזה, משהו בלב נפתח, פרפר. גם במלחמה יש פתאום רגעים של שמחה ותקווה. שחרורם של לואיס הר ופרננדו מרמן משבי החמאס במבצע מסובך והרואי של צה"ל והשב"כ זקף גווים שחוחים, הרים ראשים עצובים והרפה מעט את העצבים המתוחים. רובנו לא מכירים את לואיס ופרננדו.
אולי שמענו על לואיס שהוא מכין פיצות נהדרות מבצק דק דק עם תוספות מיוחדות, אולי הכרנו את שמותיהם מהתפילות הרבות, אבל לא הרבה יותר מכך. והנה השמחה על חזרתם של שני יהודים מהשבי הורידה דמעות שמחה. כולנו הרגשנו השבוע שהמשפחה התרחבה קצת בחזרה. ושוב ניצתה תקווה שאפשר לחלץ לפחות כמה חטופים חיים מציפורני המחבלים הארורים בלי להיכנע לדרישות המופרכות שלהם. פתאום ראינו שיש עוד דרכים, מסובכות, קשות, אבל אפשריות לעשות את זה. גילינו מחדש שיש בכוחות הביטחון שלנו תעוזה ויצירתיות ויכולות שהן מעבר לדמיון. נזכרנו שיש עוד ניסים גדולים. ואני לרגע לא שוכחת את שני הלוחמים שאיבדנו באותו יום ממש. גם דמעות צער היו באותו יום.
הקשר החזק הזה בינינו, שלט מצב הרוח שלנו, הוא כזה שאי אפשר להוציא לו את הסוללות ופשוט לנתק. הוא קדום מאוד ובכלל לא בשליטתנו. תשאלו את מי שניסה, ירד מהארץ, אימץ זהות אחרת, ובחודשים האחרונים קיבל תזכורות שהוא בעצם שייך לדבר הגדול הזה שנקרא עם ישראל.
הקשר התת־קרקעי הזה בינינו הוא שגרם להתגייסות חסרת התקדים למילואים, לערימות האוכל הבלתי נגמרות לחיילים, לתרומות הציוד לכוחות הביטחון, לחיבוק הלא נגמר לפצועים ולליווי מכל הלב למשפחות השכולות. ברקמה האנושית הייחודית הזאת טמונה היכולת שלנו להחזיק את המלחמה הזאת, כי אנחנו מרגישים בגוף את מה שעבר על תושבי הדרום, ואנחנו מרגישים את האיום על תושבי הצפון, ואנחנו מרגישים את תרחיש היפוך הקנים הולך ומתקרב ביהודה ושומרון אפילו אם אנחנו גרים בפתח תקווה או בתל אביב או בלוד.
אבל בואו נאמר את האמת, קשה לחיות לאורך זמן עם רמת רגישות גבוהה כל כך. זה מתיש. לפעמים נגמר האוויר ואי אפשר לנשום, לפעמים העצב לופת ואין לאן לברוח. ונכון, להיות קצת פחות אכפתיים זה אומר להצליח לקום טוב יותר בבוקר גם בזמן מלחמה, זה אומר שמצב הרוח שלך לא חווה עליות ומורדות מטורפות לפי החדשות. אבל זה גם אומר שהקשר לפלא הגדול הזה שנקרא עם ישראל קצת מיטשטש ואיתו היכולת לחיות במלוא הכוחות והעוצמה שהעם הזה מביא איתו.
האפשרות היחידה לעבור את כל זה (חוץ מאסקפיזם מדי פעם, וזה בהחלט מומלץ) היא להבין שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מהיום האחרון, מהשבוע החולף או אפילו מהמלחמה הנוכחית. אנחנו חלק מההיסטוריה, היסטוריה של עם גדול שעבר הרבה דברים בדרך והצליח, וכותב עכשיו את הדפים הבאים בספר, וכדאי שאלה ייכתבו טוב. בסוף יהיו פה נכדים שישאלו אותנו שאלות. כדאי שנוכל ללטף להם את הראש ולהגיד שהיינו חזקים, שנשכנו את השפתיים, שהאמנו, שהתאמצנו, שפעלנו טוב גם כשהיה קשה. שידענו שלעם ישראל מגיעה מדינה נקייה מטרור, ועשינו הכול בשביל זה.
צה"ל מנצח
ועוד מילה על צה"ל ושב"כ ועל היכולות הפנטסטיות שהתגלו לנו השבוע. כוחותינו לוחמים כבר יותר מארבעה חודשים בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. הם פועלים כל יום וכל שעה בתעוזה גדולה ומגיעים להישגים מרחיקי לכת. רק מהרג המחבלים אפשר לעשות משחק רביעיות: הארגונים, הגזרות, דרכי החיסול, מה שתרצו – צה"ל וכוחות הביטחון מבצעים.
חיילינו מתכננים מבצעים, נכנסים לקווי האש, חותרים למגע, כובשים, הורסים, אוספים מודיעין ונעזרים בו בשביל המבצע הבא. צה"ל משלב כוחות מחילות שונים בשיתוף פעולה נדיר. שיעור החוזרים לקרב אחרי פציעה חצה מזמן את ה־50 אחוזים. כוחותינו מתקדמים ומנצחים כל הזמן. אבל אנחנו לא כל כך שמים לב. הלב נשאר ב"הותר לפרסום" ומסרב לזוז משם.
זה לא שלא מספרים לנו, אבל הדיווח של דובר צה"ל עובר לנו מעל הראש. אולי הוא נאמר בשפה צבאית, אולי במילים יבשות מדי. אולי אנחנו, במחילה, לא כל כך מאמינים למה שתתי־אלופים מספרים לנו אחרי שמחת תורה האחרון. אבל בעיקר נראה שאנחנו אזרחים שמבינים את שפת האזרחות. אנחנו יודעים מה זה הרוג, פצוע, חטוף, משוחרר. לא מבינים בגאוגרפיה או בדמוגרפיה של עזה, לא מבינים מה המשמעות של חיסול בכיר כזה או אחר או חשיפת מנהרה ארוכה ככל שתהיה. ערפל הקרב מטשטש את ההבנה שלנו ומונע מאיתנו לשמוח בהצלחות של צה"ל ובהישגיו היומיומיים והם רבים, רבים מאוד. והם יכולים לתת לנו עוד כוח ועוד סבלנות בדרך הארוכה אל ההכרעה.
המבצע שראינו השבוע יוצא מן הכלל בכל קנה מידה, ואף על פי כן הוא עדיין מעיד על הכלל: על האומץ, על הנחישות, על היצירתיות ועל המסירות של חיילינו בכל יום ובכל שעה כבר חודשים ארוכים. כדאי לזכור גם את זה.
לתגובות: [email protected]