רותי מונדר, ששוחררה משבי חמאס בעזה, גילתה בראיון לכאן רשת ב' כי גילתה שבנה רועי נרצח בטבח בזמן שהייתה בשבי מהאזנה לרדיו שהביא לה אחד המחבלים.
"חסר לי מאוד שהבן שלי לא איתנו. אני שמעתי את זה בטרנזיסטור שהשובה שלנו היה נותן לנו להקשיב לו מדי פעם. קרוב משפחה רחוק שלי דיבר ברדיו וסיפר עליו. קיבלתי, הפנמתי - ואני מספיק חזקה, אני לא מתפרקת".
"עד היום אני לא בוכה", היא מודה. "מוזר לי שאני לא בוכה על דברים כאלה. כשאנשים באים לנחם אותי, אני מעודדת אותם, כי אני לא רוצה שהם יהיו עצובים".
"רועי היה ילד מיוחד, חם כזה. היו לו הרבה קשיים - והוא התמודד איתם ממש יפה. היו לו המון חברים בכל מיני מקומות, הוא היה נוסע להרבה חברים. עכשיו יש לי את קרן ואוהד - זו כל המשפחה. אני מקווה שמנדר (אברהם, בעלה) יחזור ונהיה משפחה קטנה שוב", היא מוסיפה.
מונדר סיפרה על געגועיה לבעלה. "אני דואגת לו כי הוא לא חזק, הוא אחר ממני. ב-7 באוקטובר, כשהיה צבע אדום, עברנו לממ"ד. אני לא חוששת מצבע אדום, ויוצאת בדרך כלל מיד אחרי ה'בום', אבל הפעם זה התארך. לאורך כל הזמן מונדר לא דיבר בכלל, הוא ניסה להחזיק את הדלת אבל לא הצליח כי קשה לו לעמוד, הוא גם הולך בחוץ עם מקל. כשהמחבלים פתחו את הדלת הוא נפל על הרצפה".
"דבר ראשון, לקחו לנו את הטלפונים ואמרו לנו לצאת. לא ידענו מה קורה איתנו, העמיסו אותי, את קרן ואת אוהד ולקחו אותנו משם. אני לא יודעת מה עשו איתו", שיחזרה את רגעי האימה. "כשיצאנו, ראינו את כל הבוזזים, ראינו שלקחו כל כך הרבה דברים. הבית שלנו לא נפגע, חיילים גרו בו אחר כך. אבל לאנשים אחרים פה אין את כל ההיסטוריה שלהם - הבית לגמרי נהרס, וזהו. הדירה שלי נשארה עם כל הזיכרונות והדברים".
עם זאת, במהלך השבי, קיבלה מבעלה אות חיים. "ביום שבו השתחררתי מרגלית מוזס רצה אליי מאושרת ואמרה: 'רותי, ישנתי ליד מונדר, מזרון על יד מזרון'. היא עזרה לו שם, שמה לו מזרן כדי שיוכל להתרומם, הם שרו ביחד". על אף הידיעה כי מצבו היה טוב, זמן רב עבר מאז שמעה עליו - ורותי לא יודעת מה עלה בגורלו של אברהם. אני אוהבת ומתגעגעת אליו, מקווה שהוא יהיה מספיק חזק לעבור את התקופה הזאת. הוא יחזור, אנחנו מחכים ומתגעגעים אליו".
על אף הטראומה הקשה והחברים הרבים שאיבדה מהקיבוץ - רותי רוצה לשוב להתגורר בביתה: "הייתי רוצה, היה לנו שם הכול - לא היינו צריכים לצאת מהקיבוץ, היו לנו חיים טובים מאוד שם", סיפרה. "אהבתי מאוד את חיי הקיבוץ, עברתי לשם בשנת 63 עם הגרעין והיה לי מאוד טוב. אבל עכשיו הרסו הכול - את הכלבו החדש, את המטבח... אין יותר מרפאה, היה לנו שם הכול".