לא כופים ולא מתכופפים

א. רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהיום מלאו 42 שנה לפטירתו, השתתף בשתי פגישות עם מנהיגי המדינה ביחס לגיוס בחורי ישיבות. הראשונה התקיימה עם בן גוריון בתחילתה של המדינה. היו שם ראשי ישיבות שבכו והתחננו "אל תגעו בילדים שלנו".

היו מי שדרשו דרשות ארוכות על ערך לימוד התורה שמגן על העם. הרצי"ה מתח ביקורת על הבוכים - בגלל הצגת התפיסה 'הם ואנחנו', כאילו מדובר בשלטונות הצאר שמעוניינים לחטוף ילדים לצבא ולהרחיקם מהיהדות. הביקורת על הדרשנים - על כך שציטטו "תורה מגנא ומצלא" שהוא ביטוי שאינו נשמע לאוזן חילונית, וממילא מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.

הפגישה השנייה התקיימה לאחר מלחמת ששת הימים עם משה דיין ושרים נוספים. משה דיין פתח "באנו לברר ולשמוע מה העניין בכך שאנו משחררים בחורי ישיבה מגיוס בזמן שאחרים נלחמים ונהרגים?"

הרצ"יה, שהיה הדומיננטי מבין ראשי הישיבות שנכחו בפגישה זו, הגדיר את שורש הבעיה באמרו שהתפיסה היסודית צריכה להשתנות - אין 'הם ואנחנו' אלא כולנו "עבדי-ה' וישראל עמו". במקום לצטט 'תורה מגנא ומצלא', הסביר כי הישיבות בישראל הן עניין יסודי בקיום הלאומי שלנו. הישיבות אינן רק מקום לימוד אלא יוצרות את התרבות הרוחנית שלנו, ומקימות לנו אנשי חזון ורוח גאונים וצדיקים. וכל זה הכרחי לקיום האומה, ואין צורך ש"צד אחד" יבקש זאת מ"הצד השני". למעשה, תמצת בדבריו את הגישה התורנית-לאומית.

עמדת המוצא שלו נבעה מתפיסת מנהיגות שאינה מתכופפת בפני איש. סגנון הדיבור היה כזה שביטא עצמאות ושוויון בהנהגה בין ראשי הישיבות לבין השרים, אפילו בעלי משקל כמשה דיין עטור הילת הניצחון של מלחמת ששת-הימים. ראוי לציין כי הרב צבי יהודה הקפיד לקרוא לו "שר הביטחון הצבאי". כלומר – הביטחון מורכב מחלק מהותי נוסף, שהוא הרוחני, עליו מופקדים ראשי הישיבות.

בדבריו הבהיר כי אין שחר לפטור הלכתי עקרוני של בחורי ישיבות, וכניסוחו של הרמב"ם כי במלחמת מצוה יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. לכן – "אנחנו לא פוטרים ולא משחררים... על הטפסים תמיד מודפס דחיה". עוד אמר, כי תחושת השייכות צריכה לפעם אצל כולם, וזה חסר הן בציבור החילוני והן בקרב ראשי הישיבות: "מדברים על בעיה, אבל לי אין בעיה. אלא יש כאן דברים ברורים וישרים: המדינה והצבא שייכים לכולנו. אבל תהליך זה לא יופיע מתוך כפיה.... כל סיטונות אסורה. לא יתכן שכל תלמידי הישיבות ילכו לצבא, וגם לא יתכן שכולם לא ילכו. אלא יש לערוך בירור אישי על כל אחד ואחד, מתוך גדלות רוחנית ומתוך שייכות הדדית אמיתית בין הישיבה לצבא".

בתוך דבריו העיר, כי "בכמה ישיבות יש צורך שעניין זה (שהמדינה והצבא שייכים לכולנו) יתברר, אבל במשך הזמן הכרה זו תחדור גם אצלם". עוד הוסיף "בתוך הדברים הבלעתי שיותר קשה להחזיר צדיקים בתשובה, אבל בסופו של דבר גם הם ישובו. ראשי הישיבות הולכים ונעשים יותר כלל-ישראליים" (שיחות הרב צבי יהודה, צבא וישיבה).

נראה כי בייחוד במלחמה הנוכחית הדברים הללו אכן באים לידי ביטוי ורבים מקרב ראשי הישיבות ופרנסי הציבור החרדי, כמו גם רבים מהציבור עצמו, מרגישים ומביעים את השייכות הזו. כלומר, לא מתוך אי-אכפתיות למצב הבטחוני הקשה יושבים ללמוד אלא דווקא מתוך רצון לתרום לעם ישראל בצד הרוחני.

ב. היום כמו אז – אי אפשר לרפא בעיה חברתית רוחנית כל כך קשה וארוכת שנים בעזרת חוק כופה. זאת הבינו בן גוריון ודיין, גם כשהצורך היה גדול בהרבה. חלק מהדוחפים לכפיה מונעים גם מסיבות לא ענייניות, כמו קידום פוליטי ושנאת חרדים. כלפי חלקם כבר היה מי שהשיב 'כל הפוסל במומו פוסל' - יגייסו נא את אלילי הזמר של ילדיהם ושלהם, ואת הנוער המשתמט בעקבותיהם בטענת 'אי התאמה', או מחמת 'בעיות מצפון', ואח"כ יפנו אל בחורי הישיבות.

אבל לא בהחלפת עקיצות נרפא שבר עמוק ורב שנים. דרישה נטולת פניות לשיתוף בנשיאה בעול בטחון המדינה צריכה להישמע ללא הרף, ובעיקר מצד הציבור התורני-לאומי שהוכיח במשך עשרות שנים שהשרות בצבא אינו מפריע להתקדמות רוחנית. אדרבא, במקרים רבים הוא תורם לה, וחוץ מהיותו מצווה מחייבת - הוא גורם מאחד בחברה הישראלית. הדרישה צריכה להיות מנומסת ומכובדת, ויש לצרף לה הצעות מעשיות.

צריך לאפשר, לא לכפות, מסגרות צבאיות חרדיות כך שהשרות הצבאי לא יהוה איום רוחני. כך בשנים האחרונות, בייחוד בנח"ל החרדי ובתכניות השונות לשילוב חרדים, זרם המתגייסים הלך וגבר.

אלא שחוסר סבלנות כלפי תהליך חברתי-רוחני עמוק, עלול לפרק את מה שנבנה בעמל רב, ולא לבנות בניין-קבע במקומו. יש אומרים שכבר חולל נזק גדול.

כאשר יסודרו הדברים מתוך הסכמה, וחלק מהבחורים יתגייס למסגרות שונות, התוצאה תהיה בראש ובראשונה חיזוקו של הצבא. בנוסף מהלך כזה יהיה לטובת הישיבות - כי מי שאינו רוצה או מסוגל ללמוד, יצטרף למסגרת צבאית-תורנית, ולא יסתובב מתוסכל ויפריע ללומדים בשיחות בטלות. זה יהיה טוב גם לחברה ולכלכלה - כיון שאנשים רבים יעברו למגזר היצרני. ובעיקר – זה יהיה טוב לאחדות העם שסובל כל כך מפירוד ומצפה לשלום בבית.