בימים האחרונים הארץ רועשת וגועשת סביב הסוגייה של חוק הגיוס (שלמען הגילוי הנאות אינני ממש בקיא בפרטים שלו, אבל אני כן מבין שעולה מתוכו פטור גורף לחרדים מהשירות בצבא).
אני רוצה בדברים הבאים להתייחס לטענות הבאות דווקא מבית המדרש של ההשקפה הציונית הדתית, ובאופן יותר ממוקד יותר בטענות שעלו בדברים שפורסמו בשם הרב חיים נבון ובשם ד"ר שוקי פרידמן. לא אדון במאמר זה בברית של סמוטריץ' עם החרדים, כי גם בבריתות כאלה אני לא ממש מבין, וגם היו הרבה בריתות בשנים האחרונות שלא ממש מצאו חן בעיני אנשים רבים, וזה אולי צריך להיות נדון במאמר נפרד.
ראשית – גילוי נאות. אני עצמי שירתתי שירות סדיר קרבי מקוצר של בני ישיבות, ושירתתי אחרי כן במשך שנים במילואים. היום אנחנו הורים לקצין לוחם שמשרת בקבע בתפקידים תובעניים מאד כבר שנים לא מעטות, במסירות גדולה מאד שלו ושל משפחתו, ובתמיכה חינוכית וערכית גדולה מאד גם של הבית בו גדל, והורים גם לבת שבעלה לחם במשך חודשים בעזה, ויצא ממש לקראת לידת ביתו.
לגופו של ענין אעלה כמה נקודות:
1. אני יכול להזדהות לחלוטין עם הטענה שאין מישהו במדינת ישראל שיש הצדקה לתת לו פטור מוחלט מהצבא מאיזו סיבה שלא תהיה. זה לא ערכי, לא מוסרי ובודאי לא תורני.
2. באותה מידה אני גם חושב, שאין מישהו בעם ישראל שראוי לתת לו פטור כלשהו מקיום תורה ומצוות ומשמירת דרך ה'. אם מאמינים אנו בתורה אותה אנו מלמדים בבית המדרש, ובמיוחד לומדי ומלמדי התנ"ך, הרי שבתנ"ך אינספור פעמים ממש יש התניה מוחלטת של הצלחתו של עם ישראל בניהול חייו הלאומיים על כל ההיבטים שלהם – הכלכליים, הצבאיים והחברתיים – בשמירת תורה ומצוות ודרך ה'. מישהו מלומדי בית המדרש יכול להבין ולקבל את החרפה שכרוכה בפטור הזה, שחלק גדול מעם ישראל פטר עצמו על דעת עצמו? מבלי לדון כרגע ח"ו אף אחד, וארחיב בזה בהמשך, את האמת הלאומית הזאת חייבים לומר. התורה - והנביאים אחריה – מציירת באינסוף מקומות את המציאות ללא שמירת תורה ומצוות כמציאות של סכנה גדולה מאד לקיומה של האומה, ולא רק את ההשתמטות מהצבא, וכפי שאכן בא לידי ביטוי כבר בהיסטוריה הרחוקה שלנו.
3. על גבי שני הסעיפים הקודמים – אני חושב שחובה להדגיש כל הזמן שהשירות בצבא הוא עצמו ערך תורני עליון וקיום מצוה גדולה מאד, כך שאין מקום בכלל לדילמה של 'תורה או צבא', כמו שאין מקום לדילמה של תורה או הקמת משפחה, או כל מצוה אחרת. זה מוביל אותי לפסקה הבאה:
4. מתוך כל הנ"ל אני מביע ממש התקוממות על הביטוי 'עול' בהקשר של השירות הצבאי. מי שלא משרת מפסיד. הוא אדם פחות ערכי, הוא פחות מחובר באמת למה שמתרחש בעם הזה, משהו בעולם שלו חסר מאד. הדאגה לשלום החיילים / הבנים / החתנים (וגם החברים והתלמידים) – שאנחנו בבית חווים אותה על בשרינו כבר שנים גם ברמה המשפחתית, מעבר לרמה הלאומית - היא גם חוויה מעצימה, בונה ומרוממת, מעבר לקושי שבה, ומי שלא חווה אותה, מפסיד משהו גדול. כן, גם הימים המאד קשים והמלאי דאגות של המלחמה הזאת, היה בהם משהו גדול ועוצמתי למשפחה, וזה הפסד גדול של מי שלא שייך לחוויה הזאת. זו חוויה קשה, בהחלט, אבל היא זכות גדולה, היא לא עול.
5. בעיני - באותה מידה בדיוק, מי שלא חווה את עולמן של תורה ומצוות על מה שכלול בתוכו, מפסיד הפסד גדול מאד לעצמו, ועיין לעיל בפסקה הקודמת. כל מי שנמצא בפנים יודע שזה לפעמים 'עול', אבל מי שבאמת נמצא עמוק בפנים יודע, שהוא לא היה מוותר על ה'עול' בתמורה לשום דבר, כי הוא מקבל אינסוף כוחות חיים ועוצמות מה'עול' הזה.
6. כפועל יוצא מהנ"ל, אני מודה בכל יום לקב"ה ששם חלקי מיושבי בית המדרש שרואה ערך תורני גדול בבנין החיים הלאומיים בארץ הזאת, ומזכה אותנו בכל הטוב שיש בנשיאה הזאת ב'עול'.
7. למי שהצליח להגיע עד לכאן, אומר עוד משפט מאד חשוב: אין בי טיפת כעס על מי שאינו שומר תורה ומצוות. אולי בגלל התפיסה שלי את הערך של הדברים זה כואב לי ומצער אותי, אבל לא מכעיס אותי, גם אם אני חושב שבסוף עם ישראל ניזוק מזה, כי אני לא רוצה לדון אף אחד, ולא להיות שיפוטי כלפי אף אחד, אם בגלל החינוך שכל אחד קיבל ואם בגלל המון סיבות אחרות, את כולם אני משתדל (ובדרך כלל גם מצליח) לאהוב, ולהעריך על הטוב שיש בהם, ויש המון. באותה מידה בדיוק הדברים נכונים לגבי אלו שלא רואים ערך בשירות הצבאי מסיבות דתיות (המכונים 'חרדים'), זה מכאיב לי ומצער אותי, בעיקר כי אני חושב שיש כאן תפיסה לא נכונה של התורה, אבל אני לא במקום כועס. אנשים גדלו בבית חינוך מסויים, ויש עוד סיבות רבות להימנעות הזאת, ועם כל הצער שבכך, אני לא חושב שיש מקום לכעס. זה לא תורם שום דבר לאף אחד, ובטח לא לענין עצמו.
8. אני לא יודע אם אפשר היום במצב הכל כך טעון שלנו לנהל שיח על משהו, או שאולי צריך לחכות לימים רגועים יותר – שאלה – אבל אני בטוח שאם כולנו נגיע לשוחח על הסוגייה מנקודות המוצא האלה, יש לנו יותר סיכוי להצליח להקשיב ולהסביר את עצמנו אחד לשני. האם יש תוצאות מובטחות? ממש לא, אבל בינתיים כמעט לשום דבר אין תוצאות, ואנחנו רק יושבים ומתעצבנים אחד על השני, אז אולי כדאי לנסות.
הכותב הוא, ר"מ בבני צבי, ואב לקצין לוחם בחזית