נוע נוע ... סוף

אחרי הפיגוע בכביש מעלה אדומים ירושלים אמרה חברת הכנסת אורית סטרוק שמדובר ב"הוצאה להורג מטווח קצר תוך ניצול 'חופש התנועה'" שיש לפלסטינים.

לפני כשנה וחצי עורר השר בן גביר סערה בגלל "החיים שלנו קודמים לחופש התנועה של הפלסטינים". הקביעה הזאת נאמרה בהקשר של רציחות יהודים בחווארה.

הזכות ל'חופש תנועה' מופיעה במגילת זכויות האדם של האו"ם, שישראל חתומה עליה. זה מחייב אותה להעניק את הזכות הזאת גם לאלה שאחרי ה-7 באוקטובר אין יותר ספק שהם נאצים. בגלל הזכות הזאת ישראל נאלצה לסלק כמעט את כל המחסומים ביו"ש. רצח יהודים שגרתי על צירי תנועה מוכיח שישראל מעניקה חופש תנועה לפלסטינים שחושבים שזאת זכות גדולה לרצוח יהודים.

ישראל שכחה כנראה שהזכות לנוע בחופשיות בכלל לא קדושה, לפחות לא בעיני רודפי זכויות אדם שצועקים בלי בושה "מהנהר עד הים פלסטין תשוחרר". הזכות הזאת ממש לא מעניינת ארגונים ומדינות שמנסים בכל כוחם ממש עכשיו לשלול מתושבי עזה את הזכות להגר למצרים, קנדה, ארה"ב. שלילת הזכות להגר היא שלילת הזכות לחופש תנועה, אלא אם כן מדובר בחופש לנוע אל תוך ישראל.

סביר להניח שאילו הנאצים מעזה היו מבקשים מקלט מדיני בישראל, אותם אנשים וגופים ומדינות רודפי זכויות אדם היו קופצים על המציאה, ואצים רצים להגיש עתירה לבג"ץ שתדרוש חופש הגירה מעזה למדינת ישראל.

ואם זה נשמע מופרך, אז נזכיר שרק החודש התקבלה החלטה תקדימית של שופטת בית המשפט לעניינים מנהליים מיכל אגמון גונן, שהסתמכה על עוד אמנה בינלאומית, 'אמנה בדבר מעמדם של הפליטים', כדי לפסוק שזכותם של פלסטינים תושבי יו"ש להגיש בקשת מקלט מדיני בישראל. זכותם של הנאצים האלה להגר, אבל רק למדינת ישראל.

הזכות לחופש תנועה גם לא באמת מעניינת את חוסמי הכבישים הדמוקרטים אצלנו. גם להם אין בעיה לקצץ בזכויות אדם כדי להתאים אותן למידת הנעל האידאולוגית שלהם, שמצדיקה פגיעה בחופש שלנו. נזכיר שהיועמ"ש והמשטרה מאפשרים חסימות כבישים למרות שבג"ץ בראשות אהרון ברק קבע ש"החופש לנוע בתוך גבולות המדינה הוא מזכויות האדם היותר בסיסיות. על-פי מהותה, הזכות לחופש התנועה דומה לזכות בדבר חופש הביטוי" (בג"ץ 5016/96).

חופש תנועה קשור לזכות לבריאות. אין בריאות בלי חופש תנועה, ולכן האו"ם הפך את הזכות לבריאות לחשובה ביותר, כדי שיוכל לשלוט עלינו דרך אמנות בינלאומיות. הזכות לבריאות הורחבה כך שתכלול גם את הזכות לטיפולים פסיכולוגיים, הזכות לנשום אוויר נקי, הזכות לאכול מזון בריא וכו'. פיקוח בינלאומי הדוק על טיפולים פסיכולוגיים למשל, יכול לאפשר שליטה על התודעה שלנו. בגלל הזכות המופרעת הזאת לבריאות, ישראל מנסה להציל את חייהם של רוצחי יהודים מפלצתיים כמו וליד דקה, שכרת איברים מגופו של משה תמם ז"ל בעודו בחיים.

לא נתפלא לגלות שאלה שמקדשים 'חופש התנועה' לפלסטינים הם פרוגרסיבים אנטישמים, שטיפשים הם לא. הזכות המורחבת הזאת לבריאות מאפשרת להפוך זכויות אדם בכלל לכלי נשק נגד ישראל, שמואשמת בין היתר גם ביצירת זכויות נגד-אדם, כמו הזכות להטיל מום בפלסטינים. 'הזכות להטיל מום' זה שם הספר של האנטישמית הפרוגרסיבית עטורת הפרסים גַ'סְבֵּיר פּוּאַר, שבין היתר האשימה את ישראל בקצירת איברים של פלסטינים (Jasbir Puar, The Right to Maim).

פרוגרסיבים אנטישמים כמו הגברת פואר מחבבים במיוחד את הוראות הפתיחה באש המוזרות של צה"ל, שאוסרות ירי על מנת להרוג אבל מאפשרות ירי מטיל מום, בעיקר ברגליים. לפי ההיגיון של האנטישמית הזאת, על המתים אי אפשר לשלוט אבל על החיים בעלי המום אפשר לשלוט בקלות. זאת הסיבה שהוגי הדעות הפרוגרסיבים המובילים, אֶשִִיל מְבֶּמְבֶּה למשל, מאשימים את ישראל ב"נקרופוליטיקה", שיטת ממשל שמאפשרת לישראל להחזיק את הפלסטינים במצב של מתים חיים (אפשר לראות את ההסבר הזה בעוד מאמר אנטישמי של Miriam Deprez, “Visual Necropolitics and Visual Violence”).

פרוגרסיבים אנטישמים שמשתמשים בזכות לבריאות למטרתם, מנצלים את המעמד המיוחד שמוענק לבעלי מוגבלויות בעוד אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה, 'האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות'. בין היתר דורשת האמנה "נגישות לסביבה הפיזית, חברתית, כלכלית ותרבותית, לבריאות וחינוך, להעניק לאנשים עם מוגבלויות את היכולת ליהנות מכל זכויות האדם וחירויות בסיסיות".

אם ישראל שומרת על בריאותו של וליד דקה, יכול להיות שהיא תשמור גם על בריאותו של אותו זקן נאצי שהלך לקיבוץ בארי על הקביים שלו, מי יודע, אולי כדי להצטייד בקלנועית שתאפשר לו נגישות קלה לאחד משלושים ושישה בתי החולים של עזה.

מי שמקדש חופש תנועה לפלסטינים יודע שה"נוע נוע" הזה נועד להביא ל"סוף" של מדינת היהודים. וישראל.. משום מה היא ממש מתעקשת להיות הילד הטמבל של הכיתה, שעושה בדיוק את כל מה שאומרים לו לעשות.