בין השמות שהותרו לפרסום ושברו את לבנו שוב ושוב בחמשת חודשי המלחמה, היו גם כמה חיילים ששמם רועי:
אל"ם רועי לוי משבי ציון, מפקד היחידה הרב מימדית.
סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי מתל אביב, מפקד מגמה בבא"ח נח"ל.
סמ"ר רועי ברקת, מתל אביב, מפקד כיתה בגדוד 13 שבחטיבת גולני.
סרן רועי נהרי, מאורה, מפקד מחלקה בגדוד 202 שבחטיבת הצנחנים.
רס"ן רועי מלדסי, מעפולה, מפקד פלוגה בגדוד 13 שבחטיבת גולני.
רס"ן רועי צ'אפל, מזכרון יעקב, מ"פ בסיירת נח"ל.
סמל רועי פרי, משוהם, לוחם בגדוד 13 שבחטיבת גולני.
רס"ן (במיל') רועי נגרי, מתל אביב, מפק"ץ בביה"ס ללוט"ר.
סרן (במיל') רועי ביבר מצור משה, מפקד צוות ביחידת יהל"ם.
סמ"ר רועי מרום, מרעננה, מפקד כיתה בגדוד 906, ביסל"ח, שירת כלוחם בסיירת חרוב.
סמ"ר רועי דאוי, מירושלים, מפקד כיתה בגדוד צבר, חטיבת גבעתי.
רס"ל רועי משה מאשקלון, סגן מפקד צוות בתחנת כיבוי באר שבע.
סמ"ר רועי סרגוסטי מחוות נחל הרועה, לוחם ומפקד כיתה בגבעתי.
סמ"ר רועי וולף, מרמת גן, לוחם בסיירת חטיבת גבעתי.
רס"ר (מיל') רועי אברהם מימון מעפולה, לוחם ביחידת יהל"ם הנדסה קרבית.
סמל רועי טל מכפר יהושע, חובש קרבי בגדוד 94 של חטיבת כפיר.
סמ"ר רועי וייזר מאפרת לוחם בגדוד 13 שבחטיבת גולני.
בזכות שמם הפרטי של החיילים ששילמו בחייהם כדי להחזיר את הביטחון והשלווה ליישובים סביב רצועת עזה, נזכרתי ברועי רוטברג המיתולוגי, בן קיבוץ נח"ל עוז שנפל אף הוא על הגנת עוטף עזה לפני 68 שנים, בשנת 1956.
הנה סיפורו בקצרה: רועי רוטברג התל אביבי האידאליסט התגייס לנח"ל כשהיה בן 17. באתר "יזכור" מסופר עליו: "כשנתקבלה ההחלטה לעליה לנחל-עוז הוטל עליו תפקיד הבטחון והוא נתמנה כמפקד האיזור. רכש ידיעות צבאיות מתוך קריאה בספרות צבאית ואף במסגרת-אימונים ונשא בעול-תפקידו הכבד מתוך אחריות מלאה. ראשון היה לכל דבר - בהתנדבו לכל ובביצוע כל תרגיל קשה - ובכוח ראשוניותו ורצונו שימש דוגמה אישית נפלאה לכל אחד מחבריו.
בל"ג בעומר, י"ח באייר תשט"ז(29.4.1956) הגיעה הודעת התצפית, כי ערבים קוצרים בשדה ליד הגבול. כאן באו לידי ביטוי עירנותו המתמדת, מזגו התוסס ואומץ-לבו: מיד חבש את סוסתו ויצא למקום. במילוי תפקידו זה נפל על משמרתו מיריות הערבים שגררוהו אל מעבר לגבול. העזתים חטפו את גופתו לעזה וניקרו את שתי עיניו. גופתו של רוטברג הוחזרה בסיוע האו"ם, ולמחרת בערב נערכה בנחל עוז הלווייתו. במותו הותיר אישה, אמירה לבית גליקסון, ואת בנם התינוק, בועז.
על קברו נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד מרגש וקשה שהיו בו, לצערי, גם דברי נבואה. במשך 68 השנים שעברו מאז נישא הנאום הזה בפי כל - הן המצדדים בו והן המתנגדים. בתשכ"ז שיחררנו את עזה, יהודים הציפו את השווקים ועד מהרה התחילו פיגועים. ואכן, במסגרת הסכם אוסלו, נסוגנו מעזה בשנת 1995 והיא הפכה לעיר של מרצחים. כל מילה שאמר משה דיין נכונה גם כיום:
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים".
מדינת ישראל הצעירה הייתה המומה ונסערת מהרצח האכזרי של רועי רוטברג. המשורר חיים חפר כתב שיר לזכרו, שהלחין מרדכי זעירא. השיר מדגיש את תפקידה של ההתיישבות בשמירה על הגבולות "כדי ששם ישנו בשקט, ערים אנחנו כאן אנשי הספר". אף שהמציאות הביטחונית מורכבת, ולילות רבים הם "ליל פחדים ומתח", יש תקווה לעתיד טוב יותר: "יודעים אנו כי עוד יבוא יומנו, יום שמש וברכה על הגבולות". השיר משום מה לא הוקלט מעולם ורק באתר "זמרשת" מצאנו ביצוע של יעקב אילוז.
הַרְבֵּה אוֹרוֹת בָּעִיר הַמְרֻחֶקֶת
כָּל כָּךְ מְעַט אוֹרוֹת יֵשׁ כָּאן בַּכְּפָר
אֲבָל כְּדֵי שֶׁשָּׁם יִישְׁנוּ בְּשֶׁקֶט
עֵרִים אֲנַחְנוּ כָּאן, אַנְשֵׁי הַסְּפָר
מִכָּאן וְעַד לַגְּבוּל
פָּחוֹת מִקִּילוֹמֶטֶר
וְהָאוֹיֵב מִמּוּל
אוֹרֵב בַּחֲשֵׁכָה
אֲבָל עוֹד יוֹם יִזְרַח
מִלֵּיל פְּחָדִים וָמֶתַח
וּשְׁקֵדִיָּה תִּפְרַח
בְּשֶׁקֶט וּבִטְחָה
לֹא פַּעַם בְּלֵילוֹת אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה
עֵת אִישׁ וָאִישׁ עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן חַיָּיו
נִדְמֶה לְךָ, אוּלַי אַתָּה הַסֶּלַע
שֶׁיִּתְנַפְּצוּ אֵלָיו גַּלֵּי הַיָּם
מִכָּאן וְעַד לַגְּבוּל
יוֹדְעִים אָנוּ כִּי עוֹד יָבוֹא יוֹמֵנוּ
יוֹם שֶׁמֶשׁ וּבְרָכָה עַל הַגְּבוּלוֹת
לֹא עוֹד יַרְוֶה הַדֶּמַע אֶת שְׂדוֹתֵינוּ
וְלֹא נִירָא מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת
את השיר כתב כאמור חיים חפר, אבל באתר של אהוד בן עזר הוא מספר על פגישה של דיין עם משורר מפורסם אחר מאותו דור, נתן אלתרמן. בן עזר כותב כי בספרו "לחיות עם התנ"ך", מספר דיין על פגישה עם המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן, ימים אחדים אחרי נאום ההספד על רועי רוטברג. וכך אמר לו אלתרמן: "ייתכן שלא נוכל להפסיק את פעולות הכנופיות הערביות, והשאלה האמיתית אינה אם יחדלו הערבים מהרצח, אלא אם נוכל אנו לעמוד בכך. אתה יודע, בחיי האומה שלא כבחיי הפרט, לדם הנשפך יש השפעה הפוכה. מלחמות על הגנת המולדת מהדקות את הקשר לארץ, לקרקע שרוותה את דם הנופלים. רצח רועי עשוי לחשל את רצון החברים האחרים בנחל עוז להמשיך ולהחזיק במקום למרות התקפות הערבים עליהם".
ואכן, בשנת 2005, לאחר ההתנתקות מגוש קטיף (שחצצה בין עזה לנגב) איזור עוטף עזה על קיבוציו ומושביו היה פינת חמד, וגם כשהחלו לעוף עליו פמצ"רים לא הורתעו תושביו. כמו שאמר אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב "אומרים שעוטף עזה זה 95 אחוז גן עדן ו-5 אחוז גהינום..." אופיר ליבשטיין מקיבוץ כפר עזה נרצח בשבת השחורה, שמחת תורה, שבעה באוקטובר.
בסיום הספדו על רועי רוטברג אמר משה דיין: "רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
הערגה לשלום שהחרישה אזניים, נכונה גם לתושבי העוטף, שהאמינו בשלום עם העזתים ונרצחו בידיהם באכזריות בשמחת תורה השנה: אביב קוץ שיזם לפני כמה שנים מסורת: כל הקיבוץ מתאסף ויוצר עפיפונים ומעיף אותם לשמים על הגדר המשותפת... אביב, אשתו לבנת ושלושת ילדיהם רותם יונתן ויפתח, נרצחו בביתם.
עוד שוחרת שלום היתה ויויאן סילבר מקיבוץ בארי, שהסיעה חולים תושבי עזה לטיפול בבתי חולים בישראל, וימים ספורים לפני הטבח ארגנה עצרת שלום בירושלים שבה צעדו נשים ישראליות לצד נשים פלסטיניות. בשבת השחורה היא נרצחה באכזריות נוראה על ידי מחבלי הנוח'בה.
לסיום, נספר לכם מה עלה בגורלם של אמירה רוטברג ובנה בועז – אלמנתו ובנו היתום של רועי. אמירה ובועז עברו לחיפה, אך עד מהרה עבר בועז לקיבוץ מעוז חיים שם גדל אצל קרובי משפחתו. בראיונות לעיתונות הוא הגדיר את עצמו כ"הלום קרב מינקות". הוא לא הקים משפחה, נדד בין ישובים בערבה, עבד כנהג אוטובוס ב"אגד", חי בת"א ולבסוף, לאחר הגירוש מגוש קטיף, עזב את הארץ וכיום הוא חי בכפר קטן בתאילנד.
לפני 8 שנים, במלאת 60 שנה להירצחו של אביו, התראיין בועז רוטנברג ל"ידיעות אחרונות" וכה אמר:
"רועי (ככה הוא קורא לאביו) היה צריך להיות היום כמעט בן 80. אני חושב שהוא היה אומר 'וואלה, שום דבר לא השתנה. מה עשינו כמעט 60 שנה? כל הקורבנות, כל המלחמות, והכל אותו דבר. אף אחד לא מסוגל לפתור את הסכסוך הזה. "ברחתי", הודה באותו ראיון.
"הלכתי למקום שקט, רגוע. 50 שנה נשאתי את הסמל הזה על הכתפיים, מגיע לי קצת חופש. לא הבאתי איתי תמונות של אבא. לא שמרתי שום דבר. חלק מהדברים מסרתי, חלק שמרו אנשים אחרים. השארתי את השורשים שלי בארץ. החלטתי להשאיר הכל מאחור, לא לקחת שבויים ולא שלדים".
ומה המסקנה שלי מכל מה שנאמר כאן? אז זהו, שאין. הבאתי כאן רצף היסטורי צנוע של רצח, נאומו של משה דיין, הרצון של רבים מאיתנו להוכיח שאפשר גם אחרת ואז הגיע יום שבת, שמחת תורה 7 באוקטובר בה פרצו אלפי עזתים חדורי שנאה את ה"חומה" בינינו לבינם, פרעו ורצחו ואנסו ושחטו בתושבי עוטף עזה שרבים מהם היו שוחרי שלום.