מסע דו כיווני

כשחיים נחמן ביאליק שאל ב-1898 מהיכן שאבו אבותינו את תעצומות ומסירות הנפש להתמודד עם האויבים שקמו עליהם, תשובתו הייתה ברורה וחד משמעית: "אֶל־בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן... כִּי רַגְלְךָ עַל־מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ, וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ".

ביאליק כתלמיד ישיבה הכיר בערכו של לימוד התורה, הכיר בערך של התכנסות אל תוך בית המדרש ועד כדי כך הוא העריך את הלומדים שאת השיר הוא בוחר לסיים בקביעה מהדהדת: "וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים - הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!" (מתוך: אם יש את נפשך לדעת. ח.נ. ביאליק)

הביטוי שטבע - "במותם ציוו לנו את החיים" – עבר בין בתי המדרש של אירופה ובהמשך דרך בתי העלמין הצבאיים של מדינת ישראל. המסע הזה הוא לא רק טכני אלא שינוי עמוק בתפיסה של היהודי את עצמו ואת דרכו. כשהיינו בגלות ולא הייתה לנו מדינה לחיות (ולמות) למענה, העם היהודי היה מפורז ומפורד בין העמים ולא נשאר לנו כלום מלבד התורה ולומדיה.

הם מסרו את גופם ואת נפשם כדי להגן על תורתנו הקדושה ועל תמצית הזהות היהודית. אבל מהרגע שקמה מדינת ישראל שמגנה בגבולותיה על הקיום היהודי ועל היהדות כדת וכלאום שניתן לשאת בגאון ללא מורא הכל השתנה. ועם קום מדינת ישראל קם לו גם אתוס חדש של לוחם יהודי, של ריבונות שמגינה על עצמה. הריבונות מזמנת מצוות כלליות, מצוות שאי אפשר לו לאדם הפרטי לקיים לבד בארבע אמותיו. "מלחמת מצווה" היא מצווה שאדם פרטי לא יכול לקיים בעצמו, גם לא מגזר. מלחמת מצווה היא משהו שכולנו חייבים לעשות אותו יחד, ואף אחד לא פטור ממנה.

את המסע הזה צריכים לעשות גם צעירי החברה החרדית. מסע שיוצא מבתי המדרש אל עבר הישראליות ומסע שעובר דרך הזהות היהודית אל זו הדמוקרטית שמבקשת שוויון חובות כמו גם שוויון זכויות. במעשיה ובמוסדותיה היהדות החרדית הקימה מאפר השואה את עולם התורה היהודי והביאה אותו לשיא שלא היה בהיסטוריה של עמנו אבל השיא הזה הוא כמותי בעיקרו ואיכותו עדיין נתונה למחלוקת בין בתי המדרש השונים.

והשיא הזה הביא איתו גם מחירים. ההתכנסות אל תוך בית המדרש ניתקה את החברה החרדית מהחברה הישראלית. מה שמעלה את התהיה האם הם חרדים לדבר ה' או חרדים מפני הכרות עם החברה הישראלית. אם בעבר חלוקת הנטל יכולה הייתה להתקבל בהבנה, בעיקר כיוון שהיהדות החרדית היתה קבוצה קטנה ושולית, כיום המצב השתנה לבלי הכר. החרדים מהווים כ-13% מהאוכלוסיה בישראל, יש להם נציגים בממשלה ואף שרים, תקדים שלא נראה מעולם. ובהתאם לשילוב בהנהגת המדינה, גם חלונות בית המדרש חייבים להיפתח אל רשות הרבים ואל צרכיה של מדינת ישראל.

אבל המסע הזה גם לא יכול להיות חד סטרי. אם אנחנו כחברה מבקשים מציבור שלם לפתוח את דלתות בית המדרש ולצאת החוצה אנחנו נדרשים גם לעשות את הצעד פנימה אל תוכו ואל הזהות היהודית שלנו. אנחנו נדרשים לשדר מסר בו ארון הספרים היהודי, עולם הערכים שהוא נושא והבשורה שלו לעולם הוא לא נחלת מגזר אחד אלא הוא שייך לכולנו, לכל אחת ואחד מאיתנו. מדינת ישראל זקוקה לשוויון אמיתי, כזה שבו לכל אזרח ואזרחית יש לא רק זהות ישראלית ודמוקרטית עמוקה אלא גם זהות יהודית עמוקה ויציבה, כזו שלא תישבר אל מול רוחות הזמן או אל מול אלו המבקשים להשכיח אותה מאיתנו.

אנחנו זקוקים לשפה חדשה. שפה שלא מעדיפה את הדמוקרטית על היהודית ובטח לא את ההפך, שפה שלא מנציחה התהוות של שתי אוטונומיות נפרדות לעם היהודי ועם הישראלי, שפה שלא מביטה בזלזול בערכיהם של הזולת, של השבט שמנגד. אנו זקוקים לשפה הרואה לנגד עיניה את מדינת ישראל ואת העתיד המשותף של כולנו כאזרחים שווי זכויות, שפה יהודית ודמוקרטית, בלי תחרות בין השתיים.

הכותב הוא חבר צוות ועורך תוכן בעמותת יסודות העוסקת בחינוך תורה ודמוקרטיה