"החוסן הקהילתי הוא המפתח" – כך הסבירו לי אתמול, בזה אחר זה, כל ראשי המועצות האזוריות בעוטף, שאתם נפגשתי, כשהם מודים ומשבחים את הליווי הקהילתי שהענקנו לישוביהם בשעתם הקשה, ממש מהשבוע הראשון.
המלווים-הקהילתיים שלנו הגיעו לכל אחד מהישובים המפונים בבתי המלון, איתרו את דמויות המפתח בהנהגת הישוב, ובעבודה מקצועית רגישה וחכמה העמידו אותם ואותה על הרגליים, ודרכה – סייעו לישוב כולו, לחזור לתפקד, להתאחד, להתחיל להרים ראש, לייצר את המסגרות החברתיות והתפקודיות של הישוב בתוך המצב התלוש בהווה, וגם להיערך לעתיד.
כמה שמחתי לשמוע את המשפט הזה, ולדעת שאכן, קיבלנו את ההחלטה הנכונה לתת את הסיוע הזה לישובים. ככה זה, החוסן של הקהילה בונה את החוסן של הפרטים והמשפחות שבה, גם בימי שגרה, והרבה יותר במצבי חירום כמו אלה שעברו, ועדין עוברים, תושבי הנגב המערבי. והחוסן הזה חייב להגיע מבפנים, מתוך הישוב עצמו, מהדי-אן-איי המנהיגותי המיוחד שלו, שבונה וימשיך לבנות מחדש את עצמו מתוך ההפכה. חכות, ולא דגים – זה מה שהענקנו לישובים, והיום כבר אפשר לראות את ניצני התוצאות.
תושבי שלומית שבו ליישובם, מתוך החלטה מודעת ומעמיקה שזה לא רק מקומם, אלא גם תפקידם, ושהם כאן לא רק כדי להשתקם, אלא גם כדי להתרחב ולגדול. הם מדברים אתי על התב"ע מתוך בטחון מלא שזו חלק מהתשובה שלהם, ושל כולנו, לאויב שקם עלינו לכלותנו, כי הם הולכים לבנות פה לא רק את עוטף עזה, אלא את חבל התקומה. אני מקשיבה למוריה, חברת מזכירות הישוב, שעברה כמעט חמישה חודשים במלון לבד, כלומר עם ילדיה הקטנים אבל בלי בעלה, פשוט כי הוא משרת מאז, ועד היום, במילואים. מוריה התמודדה עם הפציעה של בעלה, עם האשפוז והשיקום, וגם עם החזרה שלו בגבורה גדולה לשדה הקרב, ובתוך כל אלה מצאה בתוכה גם את הכוחות ואת הנחישות להוביל, יחד עם חבריה להנהגת הישוב, את השיקום הקהילתי של ישוב שספג ארבעה הרוגים, שמטופל בארבע אלמנות ומשפחות שכולות, בפצועים קשים מקרב-הגבורה בישוב השכן פרי-גן, ובמשפחות רבות של מגויסים, ועכשיו היא מובילה גם את השיבה הביתה, את ראשית התקומה. כולם מדברים על יום האישה – אני חושבת לעצמי, והנה, כאן לפני, בחדר ישיבות המזכירות הקטן של הישוב שלומית, כאן ממש לידי נמצאת ה-אישה, אישה ראויה להצדעה.
במועצה האזורית אשכול אני פוגשת, לצד גדי ירקוני ראש המועצה, את תמרה מנהלת הלשכה, ומקשיבה לה כשהיא מסבירה את קשיי ואתגרי החזרה, ואת הצורך לאפשר, בסבלנות, לכל קהילה לחזור בקצב שלה (גם היא, אגב, משבחת מאד את המלווים הקהילתיים שלנו), ועם זאת את הוודאות שכולן, כל הקהילות, יחזרו, שכל הישובים ישוקמו, שחייבים ושאין דרך אחרת. ואז, באמצע שיחה על אינספור שאלות פרקטיות ותקציביות, תמרה אומרת משפט עם עומק עצום: "אנחנו נערכים ליום העצמאות, וגם ליום הזיכרון" – היא אומרת לי, ומוסיפה: "אנחנו רוצים להתבונן לימים המיוחדים האלה בעיניים ולדעת שהם חלק מהחיים שלנו, ושהחיים והמוות שלנו – חלק מהם" – איזה עומק, איזה אומץ, איזו ציונות ללא מרכאות ואיזו תובנה של תקומה יש לאשה הזו, שעוסקת סביב השעון באלף ואחת משימות-חירום פרקטיות של מועצה שיישוביה פרוסים בכל רחבי הארץ כמעט, אבלים וחבולים, ועשרות מתושביה עדין חטופים בעזה. מתוך כל האימה הזו, ותוך כדי העיסוק הפרקטי האינטנסיבי, תמרה מתרוממת לגובה ציוני עצום, לתחושה של שייכות מלאה לחזון הציוני, על השמחה והכאב שבו גם יחד. איזו אישה ראויה להצדעה!
לקראת סוף היום, אחרי פגישות והגדרת משימות עם שלושה ראשי מועצות, אנחנו מגיעים לתחנה הסופית: מסיבת הודיה בשוקדה. כן, גם שוקדה חזרה. בסלון הקטן בבית משפחת לוזון נאספים עשרות מתושבי הישוב, לחגוג את נס ההצלה הכפול: גם ההצלה מטבח שמחת תורה, וגם השיבה בשלום מהמלחמה. יש גם סיום מסכת – מסכת בבא קמא. המסיים, עודנו במדי צה"ל, מסביר את משפטיה האחרונים של המסכת, מה נחשב גזל ומה לא, ומספר על אפרים לוזון שלאורך כל המלחמה הארוכה בעזה נמנע מלקחת שום חפץ משום בית עזתי, על מנת לא לזהם את ידיו ואת נפשו. "הדרן עלך מסכת בבא קמא, והדרך עלן" – ממשיך האיש לבוש-המדים, ומסיים בקדיש, והבית הקטן נמלא שירה אדירה של תורה. זה השלב בו הדס אומרת לי בעיניים בורקות: "לרגע הזה חיכיתי כל כך הרבה זמן!" ואני מתבוננת בהדס העטופה בילדיה, ונזכרת, שלא כך זה היה בהתחלה. נזכרת בשיחות המדאיגות עם נשות שוקדה הנבוכות ואחוזות-האימה במלון בנווה אילן, זוכרת כמה חששו מהרגע הזה של החזרה הביתה, כמה הרגישו שהן לא מסוגלות לחזרה הזו, שהיא מפחידה אותן עד מוות. זוכרת את ההתלבטויות, את הלחץ, את הדמעות. זוכרת ויודעת שהן עשו דרך, מסלול משמעותי מאד, וחזרו. והנה הם בבית, מביאים אתם לא רק בנין מחודש של התיישבות, אלא גם קומה שניה של תורה. אני מחבקת את הדס ומצדיעה לה בלבי: איזו אישה של תקומה!
יום האישה אמרנו? גם הפרשה שלנו מדברת על הנשים, נשים כאלה בדיוק, נשים של תקומה: "ויעש את הכיור נחושת, ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" – סיפור מופלא מביא לנו רש"י על הפסוק הזה, סיפור הממחיש את תרומתן האדירה של נשות ישראל הן לגאולת ישראל והן לבנין המשכן: "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא נמנעו מלהביא לנדבת המשכן". על המראות הללו אומר הקב"ה למשה: "אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים..." – זו הייתה התרומה האדירה של הנשים לגאולת ישראל: הן העמידו צבאות רבות, הן הקימו בתים מלאי ילדים למרות כל הגזרות, הקשיים והפחדים, זה הכוח הנשי המיוחד שבלעדיו אין גאולה ואין תקומה. "ואף אותן לא נמנעו מלהביא לנדבת המשכן" - התגייסות מלאה בנפש חפצה, מתוך הכרת הערך העצום של מה שנבנה כאן בכוחות משותפים. זו תמצית מה שמצאתי אצל שלושת הנשים הנפלאות שפגשתי אתמול בחבל התקומה, נשים שבזכותן עם ישראל יזכה לתקומה.
אני לא משלה את עצמי: הנשים הגיבורות הללו של חבל התקומה חזרו הביתה, אבל אנחנו עוד לא החזרנו להן את השקט שהתחייבנו, עוד לא הסרנו את האיום מעזה, עוד לא השמדנו את שלטון החמאס ממנה, עוד לא פרזנו אותה לחלוטין, עוד לא מילאנו ולא השלמנו את מטרות המלחמה. אנחנו מחויבים להשלים אותן עד תום, לא רק כצורך חיוני להמשך תקומתה של מדינת ישראל, לא רק כחובה מוסרית כלפי החיילים ששלחנו להילחם עליהן, אלא גם כחובה כלפי הנשים הגיבורות הללו, הן ומשפחותיהן. הן עושות צעד ציוני אמיץ וראוי להערכה. אנחנו חייבים להיות ראויים להן, ומחויבים להן.