יהודית קצובר ונדיה מטר מייסדות תנועת הריבונות
יהודית קצובר ונדיה מטר מייסדות תנועת הריבונותצילום: ערוץ 7

לאורך שנים שמענו אינספור פעמים את הביטוי 'זה לא העיתוי להחיל ריבונות', ובחודשים האחרונים על אחת כמה וכמה.

התירוץ הסדרתי נגד ריבונות נשמע שוב ולצדו הנימוקים המלומדים, אמריקה, אירופה, סנקציות, האג, רמדאן, מלחמת קיום ועוד ועוד סיבות שתכליתן אחת, להסיר את חזון הריבונות משולחן הדיונים. לכל אלה נוספה טענה חדשה שגם היא מבקשת לרפות ידיים. הרי חמאס תקף שטח ריבוני, הרי חיזבאללה יורה על שטח ישראלי ריבוני, אז מה תועיל ריבונות?

מול כל אלה עלינו לענות בשאלה מהותית אחת גדולה - על מה ולמה ישראל במלחמה? אויבינו יצאו למערכה נגדנו אך ורק משום שריבונות ישראל על ארצו לצנינים בעיניהם. בעיניהם הארץ כולה, מהנהר ועד הים, שייכת להם ואין לישראל זכות קיום. גם בעומק השמאל ידועה העובדה ההיסטורית המוכרת גם בעולם.

ליבה של ארץ ישראל, יהודה ושומרון, שייך לעם ישראל על פי ההבטחה האלוקית. בהרי יהודה ושומרון התהלכו אבותינו, ניבאו נביאנו, נבנו משכננו ומקדשינו ובהם לחמנו וחלמנו, ועם זאת, הם אומרים, אולי כדאי להמר, לוותר על יהודה ושומרון ואולי יגיע שקט. הם יהיו שם, אנחנו כאן ובינינו תוקם גדר חזקה.

תכלית התפיסה הזו היא דחיית הקץ. מחשבה שאם נתעלם מתביעת הערבים את הארץ כולה, נבליג, נתאפק, אולי נרוויח עוד מעט שקט. ואכן קונספציית קניית השקט פעלה. מעל פני השטח נשמר שקט יחסי למעט סבבים מעת לעת, בעוד מתחת לפני השטח התעצם האויב, התחמש, הסית, תסס, התאמן, גייס כוחות ונערך להנחיל לנו את המכה שבאה בבוקר שמחת תורה אחרי תקופת השקט מסמא העיניים שקנינו.

ברוח אותה קונספציה יש בנו מי שקוראים להמשיך בה. נרוויח עוד שקט לעוד כמה שנים בתמורה למדינה פלשתינית שתקום ביהודה ושומרון ותחסוך מאיתנו את כאב הראש של השליטה על עזה. את תוצאות התעצמות האויב מחדש נשאיר לדורות הבאים. גם מתנגדי המדינה הפלשתינית, המבינים היטב את סכנותיה לקיומה של מדינת ישראל, חוששים מהחלת הריבונות וטוענים שהעיתוי בו ארה"ב מחמשת אותנו בשעת מלחמה אינו העיתוי המתאים להובלת מהלך המנוגד כל כך לתפיסת הממשל הנוכחי בבית הלבן.

מול כל אלה, תפיסתנו בתנועת הריבונות הפוכה לחלוטין. המציאות הקשה והנוראה שאנו בתוכה מאז בוקר שמחת תורה נובעת מאי החלת ריבונות ישראל על יהודה, שומרון, בקעת הירדן וחבל עזה. אי החלת הריבונות מתפרשת כהתכחשות העם היהודי לעברו, כחוסר אמונה בצדקת הדרך, וכל אלה הם מנוף הרסני לתקיפתנו. הכרעת האויב תגיע כאשר ישראל תיזום את המהלך הצודק והמוסרי של החלת ריבונות ישראל על ארצו. בכך תיגדע אפשרות האויב להקמת מדינה בארצנו.

החלת ריבונות זה אכן צעד מדיני מאתגר אך סיכויי ההצלחה שלו טובים אם יבוצע כראוי. הריבונות תביא להכרעה תודעתית אצלנו, אצל האויב ובעולם כולו, שתבהיר למי שייכת הארץ הזו, יוכח שהטרור לא משתלם, יבטיח את העומק האסטרטגי של ישראל, יאפשר יציבות אזורית, שימור אקולוגי של הארץ, אופק נדל"ני וכלכלי ויתרונות רבים נוספים שכותרתם היא ראיה אסטרטגית לקראת שנת המאה לישראל, כאשר יחיו בה לפחות עשרים מיליון תושבים.

סוגיית מעמדם של ערביי יהודה ושומרון ביום שאחרי הריבונות היא המאתגרת מכולם. המענה הוא הענקת מעמד תושבות המעניק זכויות מלאות לבד מזכות הבחירה לכנסת לאותם מערביי יו"ש שלא ייענו להצעת ההגירה מרצון שתוגש בפניהם יחד עם פיצוי נדיב. את מעמד התושבות יקבלו לאחר שיוכח שאינם חותרים תחת אושיותיה של המדינה היהודית.

פתחנו את הדברים בשאלת העיתוי ונמשיך עם סוגיית העיתוי. דווקא בעיתוי זה של מלחמה בדרום פרסם שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, דיויד פרידמן, תכנית מדינית סדורה להחלת ריבונות ישראל על כל יהודה ושומרון על בסיס ההבטחה המקראית והחובה לשמור על ביטחונה של ישראל.

תנועת הריבונות רואה בעיתוי המלחמה הזדמנות היסטורית, אירוע שישנה את כללי המשחק המדיני והאזורי ודווקא בעקבותיו הגיעה השעה להבהיר למי הארץ הזו, ומי שצריך להבהיר זאת צריכים להיות אנחנו. אם לא נעשה זאת אנחנו יחליט העולם עבורנו ועל פי האינטרסים שלו. הוכח בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל שכאשר אנו חזקים העולם מכבד אותנו.

כך היה אחרי שקמה מדינת ישראל על אף כל האויבים האורבים שקמו עליה להשמידה, כך היה אחרי ניצחון ששת הימים, כך היה אחרי שחרור החטופים מאנטבה וכך אחרי הפצצת הכור בעיראק, ולא תמיד באישור ארה"ב. העולם מזהה נחישות, אמונה בצדקתנו המוסרית, חוזק ומתייצב לצדנו.

זו השעה להחלת ריבונות ! נתחיל בבקעת הירדן כצעד ראשון ומתבקש שיבטיח את גבולה המזרחי של ישראל מתוך ההסכמה הלאומית הרחבה שקיימת על אזור זה. זה העיתוי הנכון לעשות זאת. זו השעה להצבת חזון ציוני איתן המתייצב, כפי שהיה מאז ראשית הציונות המעשית, על שלוש רגליים – ביטחון, התיישבות ועליה. עם נחוש המחזיק בחזון ברור יוכל להכריע כל אויב. ונסיים במילותיו של דוד בן גוריון, "רק עם מצפן החזון בידינו נמצא דרכנו בתוך הגלים הסוערים של תקופתנו המסוכסכת".