הכר את האויב

בדצמבר 2018 הגיע ד"ר מיכאל בן ארי, יושב ראש עוצמה יהודית באותם ימים, לשכונת גני אביב בלוד, בעקבות חסימת הכניסה היחידה לשכונה על ידי השכנים הערבים, זאת כמחאה על הריסת שני מבנים לא חוקיים של ערבים בשכונת פרדס שניר הסמוכה.

במשך שלושה ימים הם הגיעו לשם, שרפו מכונית וגזם וחסמו את הכניסה לשכונת גני אביב, בשעה שכל האימהות חוזרות מהעבודה לקחת את הילדים מהצהרון. "הסיבה לכך שיש לשכונה כניסה אחת בלבד היא כי הערבים בנו בתים במקום שבו היה צריך להיות כביש ראשי שמחבר אותה לכביש 1. בנוסף לכך, הערבים בנו 3,000 יחידות דיור בלתי חוקיות בפרדס שניר", הוא מסביר.

אחד מתושבי השכונה הזעיק את בן ארי למקום. "הגעתי לשם והכרזתי: זה היום השלישי שצומת גני אביב חסומה בגלל הכובש הערבי בלוד. על זה האשימו אותי בגזענות, שאמרתי 'הכובש הערבי בלוד'. כשנחקרתי במשטרה, כהוכחה נגדי החוקר מימ"ר ש"י הראה לי סרטון שהעליתי שבו שומעים את הערבים צועקים 'החוצה יהודים, לוד הערבית חופשית!'. שאלתי אותו: מה הערבי צועק פה? הוא אמר: אני לא יודע, אבדוק. אז אמרתי לו: אתה לא יודע על מה אתה חוקר אותי?"

שנתיים וחצי לאחר מכן, במהלך פרעות תשפ"א, באותו מקום סקלו הערבים למוות את יגאל יהושע הי"ד. רק אז התברר כי בן ארי בעצם ראה את הנולד, אך הואשם על כך בבית המשפט. "האזהרה התממשה אחד לאחד", הוא מתאר בצער. "באתי אז למפקד המשטרה ואמרתי לו: למה אתם לא מסלקים אותם מפה? הוא אמר לי: 'אנחנו נותנים להם ונטילציה, להוציא זעם על כך שהרסו להם שני בתים בלתי חוקיים. הם עצובים. בוא ניתן להם להתפרע קצת'. בסוף זה נגמר ברצח".

בעקבות אמירות כאלה ואחרות פסל אותו בית המשפט מהתמודדות בבחירות לכנסת ה־21 במסגרת איחוד מפלגות הימין. בכך היה בן ארי למועמד היחיד בתולדות המדינה שנפסל על ידי בית המשפט העליון על אף שוועדת הבחירות המרכזית אישרה את מועמדותו, וכן המועמד הראשון שנפסל מהתמודדות בבחירות ושלא כתוצאה מהרשעתו בעבירה.

בניגוד להתנהלות בית המשפט, שממנו לכתחילה לא היו לו ציפיות, נחל בן ארי אכזבה קשה דווקא מחבריו למחנה הימין. "זאת הייתה סיטואציה קשה", הוא משחזר. "אמרתי שם דברים לכאורה כל כך פשוטים, כמו למשל שאין הבדל בין ערבי בחיפה לערבים בעזה, ואמרו לי שאני גזען. עניתי להם: רבותיי, זאת המציאות. בבית המשפט הייתה אווירת לינץ', אפילו לא היו מוכנים להקשיב. מה שזעזע אותי בעיקר היה שכשיצאתי משם, יצאתי לבד. הימין שתק. 'באמת הגזמת, בן ארי', אמרו לי. היו שם כמה עיתונאים ימנים שאמרו לי: מיכאל, הגזמת! איך אמרת כזה דבר?!"

"כבר חמש שנים שבפרקליטות מחפשים להפוך את זה לכתב אישום ולא מצליחים, כי הם מבינים שאני מרסק את הטיעונים שלהם", הוא מציין. "הדברים שהביאו נגדי מגוחכים. אבל ההלם שלי היה מהסביבה הקרובה של הימין – זה שהם לא מבינים עם מי יש לנו עסק. עם אילו שיטות עובדים האויבים שלנו, וכמה הבורות שלנו מובילה אותנו לעברי פי פחת. אבל אין בליבי עליהם, מסיבה מאוד פשוטה: אני מרגיש אשם שלא הסברתי את זה קודם להם". הבורות העצומה באשר לאסלאם שגילה דווקא בקרב אנשי הימין הייתה נקודת המפנה אצל בן ארי, שהנביטה את הרעיון לכתיבת ספרו החדש 'חזון ופגיון – האסלאם ומלחמתו בכופרים', שנמצא בימים אלה בישורת האחרונה לקראת ירידה לדפוס.

"טיבי אומר: אתה נאצי"

ד"ר מיכאל בן ארי הוא היסטוריון שמרצה בחוג להיסטוריה במכללת אורות, וכן מורה לתנ"ך במשך שנים רבות. "אני לא מזרחן, תחום העיסוק שלי הוא בעיקר ימי בית שני", הוא מציין, "אבל ראיתי בנושא האסלאם צו השעה. אני מורה באישיות שלי. כשהבנתי את חשיבות העיסוק בנושא המקדש – הקמתי את המדרשה לידע המקדש, שאחר כך התמזגה לתוך מכון המקדש. כך גם עם ישיבת הרעיון היהודי שהקמתי ביחד עם בנימין כהנא הי"ד. אמרתי: לא יכול להיות שאנחנו רוצים מנהיגים ולא נכין את התשתית למנהיגים. התפיסה שלי היא שבלי לימוד, בלי חינוך, בלי תשתית של חזון מנומק, מוטמע, יסודי – אי אפשר להגיע לשום מקום. אי אפשר לחיות על אדים של ימין. אנחנו רואים את השטחיות שיש בקרב נסיכי הליכוד".

את הבורות הגדולה של החברה הישראלית בנושא האסלאם הוא מדגים מתוך פרק בספר שכותרתו "הכחשת השואה באסלאם". "במשך כמה שנים הנואם המרכזי ביום השואה הבין־לאומי בכנסת הוא אחמד טיבי. כולם מתלהבים: 'אחמד טיבי דיבר על השואה!'. ככה הוא גונב את ליבם. ואז הוא אומר: 'אנחנו קורבנות של הקורבנות'. הם לא אומרים שלא הייתה שואה, אלא אומרים: הנאצים עשו את זה לכם, ועכשיו אתם עושים את זה לנו. אחר כך בא יוסי פלד, ילד ניצול שואה, ומחבק את אחמד טיבי, שלפני רגע אמר לו 'אתה נאצי'. הם לא מבינים את המושגים. 'הנאום הכי טוב שנשמע בכנסת' הייתה הכותרת למחרת בעיתון הארץ, זאת על נאום שכולו הכחשת השואה. הם הפכו אותנו לנאצים, וזה חלחל. העובדה שהאשימו אותי בגזענות היא חלק מזה. זה נקרא נאציפיקציה – אתה הופך להיות נאצי. אז כדי להתנער מכך בית המשפט אומר: זה לא אנחנו הנאצים, זה בן ארי הנאצי. כדי לנקות את עצמם מהאשמה הם מגלגלים אותה הלאה: זה הוא, זה לא אני".

לכתחילה חשב בן ארי להתחיל את הספר בניתוח של ההווה: מי הוא אחמד טיבי, מה הם מסמכי החזון, ולאן חותרת ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל. אבל אז הגיע למסקנה שצריך ללכת אחורה. הוא הלך עוד ועוד אחורה, עד שהגיע לתחילת האסלאם. "זה משהו הרבה יותר מהותי ושורשי", הוא מסביר. "צריך להבין שהאסלאם היה משוכנע שהוא מחליף את היהדות. לרבים יש ציור מושלם של שלוש הדתות האברהמיות, וכן הלאה. זה בלוף. הסיפור מתחיל לפני 1,400 שנים, כשמוחמד עבר ממכה לאל־מדינה, והיה בטוח שהשבטים היהודיים, שמהם ינק בעצם את כל תורתו המעוותת, ילכו אחריו ויקבלו אותו כנביא. אך הם בזו לו ולגלגו עליו. כשהוא היה במכה, ההתייחסות ליהודים הייתה הרבה יותר מחבקת ומכבדת. לאחר מכן הפכה היהדות להיות שנואה ונרדפת, עד כדי כך שהוא אמר: 'לא יהיו שתי דתות בחיג'אז'. היהדות היתה אחד החששות הגדולים שלו, ולכן הוא הזהיר את המאמינים שלו: אל תדברו עם היהודים. כי ברגע שהם דיברו עם היהודים, היהודים הוכיחו להם כמה הם מגוחכים, ואז הוא איבד מאמינים. משם זה עבר לרדיפה ממש, למלחמה בהם, לגירוש שלהם".

מוחמד למעשה ניקה את אל־מדינה מיהודים. בהתחלה היו שם שלושה שבטים: קיינו־קר, נדיר, והשבט שזכה להיטבח על ידו: שבט בני קורייטה. "זה היה בשלבים, באסלאם הכול בשלבים. הכול מאוד מחושב, מאוד מתוכנן. אנחנו חושבים שהם עובדים מהבטן, אבל הם לא. אחד המסרים הכי חשובים מבחינתי הוא: תפסיקו לזלזל באויבים שלנו. זה לא שקודם זלזלתי בהם, אבל כתיבת הספר גרמה לי להבין עד כמה הם מבינים אותנו פי כמה וכמה מאשר אנחנו מבינים אותם".

בספרו, כאמור, מנתץ בן ארי הנחות יסוד שגויות שמוטמעות בתודעה הישראלית בנוגע לערבים ולאסלאם. דוגמה נוספת לכך היא האופן שבו חיו היהודים בארצות ערב. "היה להם טוב, נכון?" הוא מפנה אליי את השאלה, ומקשה: "במאה ה־19, לקראת המאה ה־20, כמה יהודים גרו בארצות ערב, וכמה יהודים גרו בארצות אירופה?"

60-40 לטובת אירופה?

"רחוק מאוד. 92-8 לטובת אירופה. זאת המציאות. ערב השואה היו באירופה כ־12 מיליון יהודים. מארצות המזרח עלו לארץ בקום המדינה כ־800-700 אלף יהודים. נשארו עוד קצת במרוקו, קצת בפרס, עוד מעט בכמה מקומות. אם היה שם כזה גן עדן, למה היהודים לא רצו להישאר בגן העדן הזה? הרי באירופה יהודים נשארו אפילו אחרי השואה, בפולין, בגרמניה וברומניה. לעומת זאת, בארצות ערב – סוריה, לבנון, עיראק – הם התנדפו עד היהודי האחרון. במצרים יהודים עוד ניסו להישאר, אבל רובם ברחו כל עוד נפשם בם".

בן ארי מציין כי אומנם נכתבו כמה ספרים ומאמרים על קורותיהם של היהודים בארצות ערב, ועל קהילות יהודיות שהושמדו בהן כליל, אך העדויות אינן רבות. "אחת הבעיות הקשות שלנו בקהילות שהושמדו היא שלא נשאר אחד שיספר. לדוגמה, בקהילת יהודי גרנדה בספרד גר יוסף נשיא, איש בכיר מאוד בשלטון המוסלמי. יום אחד באו הערבים, צלבו אותו על חומת העיר, ואת 4,000 תושבי גרנדה השמידו. יש פיוט שכתב על כך אבן עזרא מאה שנים לאחר מכן, אבל בלעדיו לא היינו יודעים כמעט כלום. 12 קהילות יהודיות – שמונה קהילות במגרב וארבע קהילות בספרד – הושמדו על ידי המוסלמים. אי אפשר לנשום כשקוראים את תיאורי הזוועות של האונס, הרצח וההתעללות. לעומת זאת, הקהילות היהודיות פרחו בארצות אירופה. לא שהיה להם שם גן עדן, אבל יחסית אין מה להשוות".

"בספר על משפחת חבשוש מצנעא שבתימן מסופר על גזירת היתומים - כל יתום בלי הורים הפך למוסלמי. האסלאם הוא ההורים שלו. מכיוון שהיו מגפות, הורים מתו וילדים נחטפו ועברו אסלום בכוח ובאכזריות. היו שומעים את הצרחות של הילדים כאשר היו גוזרים להם את ה'סימנים', את הפאות, ומאכילים אותם בכוח בתבשיל בשרי שלהם כחלק מתהליך האסלום. ילדים הוכו עד מוות. כשאחת מבנות המשפחה הייתה בת 40, למרות שלא הייתה יתומה, הם החליטו שכשהיא הייתה קטנה היא הייתה יתומה, ולכן היא מוסלמית וגם הילדים שלה צריכים להיות מוסלמים. היא הלכה והטביעה את עצמה במקווה, הילדים נחטפו והבעל איבד את עצמו לדעת. חוסר האונים של היהודים זה האסלאם".

"חמתם של המוסלמים עלתה, כי הם קינאו ביהודים", מנסה בן ארי להיכנס לתוך הראש המוסלמי. "הם לא יכלו לראות אותם ואת החיים שלהם, חיים יותר מסודרים, חיי משפחה. הם באו והתנכלו להם, שחטו אותם, בזזו את רכושם ואנסו את הנשים. הספר עושה סדר עם הסיפור הזה של היהודים שחיו ב'גן עדן בארצות האסלאם'. זה שקר שהשתרש כל כך עמוק".

ספר ההמשך לרב כהנא

במשך ארבע שנים עמל בן ארי על כתיבת הספר. "בשנים האחרונות אני לומד את כתבי חסן אל־בנא, איש גאון ומרושע שהמציא את האחים המוסלמים, במקום את כתבי הרב קוק", הוא מתאר באירוניה. "בשלב מסוים הבן שלי חננאל, שבשנים האחרונות מוביל את כל הפרויקט, אמר לי: אבא, בוא נתחיל פודקאסט. הציבור צמא. התחלנו פודקאסט שנקרא 'המסע אל האסלאם' וזה תפס ברמות שקשה לדמיין. הקלטנו 36 פרקים. באיזשהו שלב הפסקתי. הספר הזה הוא בפוטנציאל 200 הרצאות של פודקאסט. אני מקבל על זה תגובות מימין ומשמאל".

זה לא סוד שאתה מתויג כאיש ימין קיצוני, כהניסט. בסוף יגידו: אתה כותב את הספר הזה מפוזיציה. החלטת מראש מה תהיה השורה התחתונה.

"אנשים יודעים להעריך אותי. בטוויטר, אולי אחד או שניים כותבים לי: אתה גזען. הרוב יודעים שיש להם עסק עם מישהו מלומד. מי שמכיר אותי קצת יודע שאני לא ממציא. אני מבסס, מוכיח ומצליב את המידע שאני מביא. כל פרק בספר הוא עם אין־סוף הפניות. שליש דף זה הפניות והערות שוליים עם מאות מקורות.

"הספר הקודם שלי, 'המרד הגדול', הודפס ב־5,500 עותקים ונמכר רק בהזמנות בדואר. אני יודע בדיוק כמה חברי קיבוצים הזמינו אותו ומאילו קיבוצים. השמאלנים מעניינים אותי כקהל, אבל עוד יותר מעניינים אותי אנשי הימין. שקודם כול אנשי הימין ידעו שאין גן עדן בחיים עם מוסלמים. מוסלמים לא מסוגלים לחיות עם עצמם, לא כל שכן עם אף אחד אחר. אין שום אומה שיכולה לחיות איתם. לדוגמה, בספר מתואר מה קרה לנוצרים בבית לחם אחרי שמדינת ישראל יצאה משם. בעקבות מעשי אונס והטרדות לנשים הנוצריות הם נאלצו לברוח על נפשם ונעלמו משם. זאת לא המצאה שלי. בצורה מפורשת ד"ר ענת ברקו כותבת את זה בספרה 'אישה פצצה' ומביאה את העדויות".

שנים רבות אתה מזוהה כתלמידו של הרב כהנא. אתה מרגיש המשכיות לדברים שהוא צעק כל כך הרבה שנים?

"אני תלמיד שלו ואני הולך בדרכו. הספר מוקדש לרב כהנא. ממנו ספגתי את ההבנה שמי שאומר שצריך לחיות בדו־קיום הוא האיש הכי אכזרי שיכול להיות. כשהצטרפתי לרב כהנא התפיסה שלי הייתה בכנות שזה הפתרון הכי הומני שיש. זה הדבר היחיד שיכול להפסיק פה את הרצח ההדדי הזה, שלא אנחנו נהרוג אותם ולא הם אותנו. זה היה לי פשוט כנער בן 16".

"מבחינתי זה קצת יומרני להיות הממשיך שלו", הוא מסתייג במחשבה שנייה. "הרב כהנא היה אינטלקטואל ברמות. מה שהוא הספיק ב־58 שנות חייו, אנחנו בכמה מעגלי חיים לא נספיק. הייתה לו מסירות נפש מאוד גדולה. אבל אני לקחתי את זה למקומות המחקריים, האקדמיים, היסודיים, בתחום מאוד מאוד מסוים. אגב, גם הוא היה מאוד מאוד יסודי. הספר שלו 'לשיכים בעיניכם' הוא ספר מופת שעוסק בערביי ישראל. כתבתי את הספר שלי בשביל להיות המשך שלו, אבל בינתיים כתבתי רק את ההקדמה. השער החמישי של הספר יעסוק בגיס החמישי – ערביי ישראל, וייכנס לספר הבא".

מבחינתו, פרוץ המלחמה בשמחת תורה הוא הטרגדיה של הנבואה. "אני לא מגדיר את עצמי כנביא. היה פשוט צריך לקרוא ולהכיר את המציאות", הוא אומר בפשטות. "הטרגדיה של הנבואה היא שצדקתו של נביא האמת מתבררת רק אחרי החורבן. אבל אז – מי כבר צריך אותו? אם לא הקשיבו לו, מה זה שווה?"

היום תושבי העוטף שאומרים "אנחנו רוצים לראות את הים של עזה, בלי ששום דבר יפריע בדרך" מבינים את מה שאמרת בעבר?

"אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה אנשים שעובדים מהבטן. היום הם ככה, מחר אחרת. היום הם יגידו 'צריך להשמיד את עזה', מחר הם יגידו שצריך לחזור לדו־קיום. באחד המבצעים הקודמים בדרום ירו טיל והרגו רופא עם שלושת ילדיו, ואז פתאום הכול התהפך. התפיסות חייבות להיות הרבה יותר מנומקות, הרבה יותר סדורות".

כאב לשלושה לוחמים במלחמה נמצא בן ארי בקונפליקט לגבי האמירות הציבוריות שלו על התנהלות המערכה. "מצד אחד יש לי המון ביקורת על איך שנעשה ומה שנעשה. הבנה חד־משמעית שאם אנחנו לא חוזרים לעזה כולה, עזה תחזור למה שהיא הייתה", הוא קובע. "מצד שני, זה זמן מלחמה, ואני מרגיש צורך כאיש ציבור לחזק את מה שטוב. יש רוח של לוחמים עם מסירות נפש, יש רוח של נקמה גם בקרב מפקדים בכירים במערכת. גם אצל מפקדי חטיבות. אני שומע מהילדים שלי איך המפקדים דיברו איתם".

השאלה אם זה הולך לשם, או נשאר רק ברמת הדיבורים?

"לצערנו הרב המנהיגות שלנו רופסת מאוד. המציאות שנקלענו אליה, שמדינת ישראל נתונה קודם כול לחסדיה של ארצות הברית מבחינת החימוש, היא בעייתית מאוד. צה"ל בלי חימוש, בלי טנקים, בלי לוחמים, לא יכול לנהל שתי זירות בבת אחת. התגלינו פה בקלוננו".

מאימוני כדורגל לאימוני טרור

באחד הפרקים בספר המוקדש לארגון הטרור חמאס מסביר בן ארי את השיטתיות שבה הוא פועל וכיצד נבנה הארגון על ידי אחמד יאסין. "עשרים שנה היה יאסין ילד טוב ונאמן לרשויות. הוא אפילו ביקש מהרשויות שיאשרו לו עמותה עות'מאנית כדי לפתוח חשבון בנק ולקבל כסף מהעולם. הוא אמר: אני רוצה חיים קהילתיים, מרפאות, גני ילדים. זה נשמע תמים ולכן הוא קיבל תקציבים. מה הדבר הראשון שעשה יאסין בעזה אחרי 1967? הוא קיבל מסגד, צריף במחנה הפליטים שאטי, ומצא מישהו עם טרקטור שיישר לו את השטח ליד המסגד. שם הוא בנה מגרש כדורגל וכדורסל. מכאן הדרך סלולה להקמת ארגון צבאי במעטה של קבוצות ספורט: אוספים את הילדים, מלמדים אותם קצת פסוקים מהקוראן. אחר כך פותחים עוד קבוצה ועוד קבוצה, ויש ליגה – בליגה הזאת משחקים עם מכנסיים ארוכים, כי זו צניעות. השימוש בקבוצות ספורט באסלאם הוא תמיד הרובד הראשוני של ההתארגנות הצבאית. קבוצות ספורט, אימוני ספורט, ארגוני צופים, תרגילי סדר וכן הלאה".

בשלב מסוים יאסין הבין שבאונר"א טמון כוח עצום וגם כסף. הוא הבין שאם יצליח להכניס אנשים שלו לאונר"א, הם יקבלו משכורת מאירופה ויעבדו בשבילו. "כדי להיכנס לאונר"א היה צריך תארים אקדמיים. אז קודם הוא השתלט על האוניברסיטה בעזה, ואז חילק תארים אקדמיים. האוניברסיטה בעזה היא מאוד מוסלמית. היה אסור להביא מחקרים מהעולם – רק מחקרים אסלאמיים, רק כאלה שמתאימים לקוראן ולהשקפת האסלאם. כך הוא השתלט על אונר"א. אונר"א זה לא זרוע של חמאס, אלא זה חמאס על חשבון אירופה. כך שלא רק ה־30 מיליון דולר שמביאים מקטאר מקיימים אותם. כל שק אורז עובר רק דרך חמאס. אין צלב אדום. חמאס הם טוטאליים".

הישראלים רוצים בכוח לטמון את הראש בחול?

"הם לא רוצים לקבל את הפתרון שאין אנחנו והם, ולכן הם חיים בסרט. הדבקות בשקר היא כל כך אימננטית, שבן אדם מוכן למות ולא לחזור בו. התקווה שלי היא שמתחלף פה דור והתפיסות הדוגמטיות של פעם כבר לא שולטות כמו בעבר. יש לנו יכולת לנסות להשפיע על הציבור. כך למשל הוצאות הספרים שיבולת וסלע מאיר. מבחינתי זאת בשורה. לשמאל אין כזה דבר. כבר הרבה שנים הם מוציאים הנדסת תודעה ממומנת – באוניברסיטת תל אביב, במכון ון ליר וכדומה, שאף אחד לא קורא חוץ מאשר הם בעצמם. הם מבשלים אחד את השני".

"הספר עלה המון כסף: תחקירנים, מתרגמים ועורכים. כמה אנשים רצו לתרום לי בדרך, אבל אמרתי לעצמי שאם זה לא מכסה את עצמו, זה לא שווה. אני רוצה שהציבור יקרא. יצאתי עכשיו בקמפיין הדסטארט. הציפייה שלי היא שהציבור עצמו יגיד שהוא רוצה לקנות וללמוד ולדעת, ובלי תותחים כבדים", הוא אומר בתקווה. "אחרי 7 באוקטובר התקשר אליי קצין מאמ"ן כדי להתייעץ איתי. מבחינתי זה היה חידוש. הייתי בניחום אבלים אצל משפחה של אחד הנופלים, בא אליי סגן אלוף באמ"ן ואמר לי: רק עכשיו מה שאתה אומר מחלחל באמ"ן. אני מעריך שהספר שלי לא יחולק כמו שחילקו את הספרים של מיכה גודמן לכל קצין בצה"ל, אבל מצפה שיהיו מספיק קצינים ולוחמים שיחזיקו את הספר הזה בתיק".

ניסיון ההדחה הכושל של חבר הכנסת עופר כסיף, הזכיר לו את דיון הפסילה שלו עצמו ועורר מחדש את התסכול שחש באותם ימים. "זה החזיר אותי לחוויה בבית המשפט, שאני זועק זעקה למען עם ישראל, ואני האויב. הם הפכו אותי לאויב מדומיין. כשיש לך כלי נשק, אתה אמור לירות על האויב שלך. ברגע שאתה טועה ויורה על אויב מדומיין, האויב שלך יבוא אליך. כשיצאתי משם בא אליי מישהו מבל"ד ולעג לי: חתיכת גזען! בל"ד זה ארגון טרור. היו שם סעיד נפאע, באסל גטאס, עיסאם מח'ול, חנין זועבי. אותם לא פסלו, אותי פסלו. אחד הדברים הקשים בכל הסיפור הוא שבמשפט חוקתי לומדים על הגזען בן ארי. כבר חמש שנים לא נותנים לי לבוא לבית המשפט להוכיח את חפותי. השאירו את התיק הזה פתוח במשך שנים", הוא מתאר. "אחרי 7 באוקטובר, עורך הדין שלי ציון אמיר ביקש מהם שיסגרו את התיק עכשיו, בטענה שצדקתי בכל מה שאמרתי. הם שלחו לו מכתב בחזרה ואמרו: אנחנו עכשיו במלחמה, כשתהיה רגיעה נגיע להחלטה. זה כבר עוד מעט שש שנים".

יש לך שאיפה לחזור יום אחד לפוליטיקה?

"פוליטיקה היא רק אחד מאמצעי השפעה, לא היחיד", הוא מזכיר. "יש תפיסה שגויה כאילו שההשפעה יכולה להיות אך ורק דרך הפוליטיקה. יכול להיות שאחזור לפוליטיקה, אבל מה שלמדתי מהרב כהנא זה שכשיש לך שליחות ציבורית, אתה צריך לפעול למענה בכל דרך אפשרית. כרגע הדרך של הכנסת חסומה בפניי, וכרגע אין לי פלטפורמה פוליטית, אני צריך להקים אותה", הוא רומז. "השאלה היא מה נכון למיכאל בן ארי בשעה הזאת, איפה התרומה שלי תהיה גדולה יותר? אם אצליח לייצר עוד שלושת אלפים אנשים בעלי תודעה מעמיקה, בזכות הסברה והוראה, זה לא פחות חשוב".

***