אחרי ביסוס העצמאות הישראלית בהר המרכזי, ציוה שמואל בשם ה' להושיע את שבטי יהודה ושמעון, מלחץ השוסים העמלקים.
במקביל לשבטי ישראל, גם העמלקים התחילו להקים מלוכה ב"עיר עמלק" (ט"ו, ה), כנראה, תל מָשׂושׂ (ב'נחל', בין באר שבע לערד).
שאול ירד דרומה, כנראה דרך 'כרמל' לכיוון ערד, באותה דרך בה חזר (ט"ו, יב) – הקֵיני ישב ב"נגב ערד" (שופטים א', טז), ממזרח ל"עיר עמלק" – מאז יתרו ומשה, כשנוצר כורח להכריע, הקֵיני התייצב תמיד לצד ישראל.
ברגע שהקיני יצא מאזור ערד, נחשפה "עיר עמלק" למכת מחץ של צבא שאול, שבא מכיוון ערד.
שאול ויתר על מרדף כולל להכרעת העמלקים במרחב, והסתפק בחיסול 'בירת הטרור', ובשביית המלך "אַגַג" – זאת רואים בהמשך (פרקים כ"ז ול'), כאשר דוד יילחם בהמוני עמלקים, בעת נפילת שאול בגלבוע.
פסוק אחד (ט"ו, ז) גורם לאי הבנה, כאילו היכה שאול את עמלק בכל המרחב, וכך יש לקראו –
"ויך שאול את עמלק [ששוכן ונודד] מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים" !
מדוע הציג שאול את הכאת "עיר עמלק" 'בירת הטרור', כניצחון מפואר, בעודו מוותר כליל על מרדף ממושך ועל הכרעה במרחב?
במלחמה מול פלשתים, שאול ניסה להוביל להכרעה במרדף "לילה, ונָבֹזָה בהם עד אור הבֹקר" – לוחמיו המותשים אחרי יום לחימה ממכמש, ואחרי ששאול נאלץ לסדר להם שחיטה ואוכל, אמרו לו "כל הטוב בעיניך עשה" (י"ד, לו) – שאול ראה אותם שוכבים, והבין שהוא יכול לרדוף לבדו.
במלחמת עמלק כבר התאים שאול את המשימה לרצון העם, ובשני המקומות כתוב – "וַיַעַט העם אל השלל" (י"ד, לב); "וַתַעַט אל השלל" (ט"ו, יט).
דוד במרדף ההכרעה נגד עמלק
מול צקלג השרופה, והמוני נשים וילדים שנפלו בשבי, והעמלקים בדרכם למכור אותם לעבדים בשוקי מצרים, נשברו אנשי דוד ועמדו לשלוח בו יד, "לְסָקְלוֹ" (ל', ו).
רק היציאה המיידית למרדף, תוך התחזקות בה', ריכזה את כל האנרגיות במאמץ להשיג את העמלקים. יד ה' הצילה (שוב) את דוד בגילוי העבד המצרי החולה שננטש למות בשדה.
העמלקים לא העלו על דעתם, שיחזור מישהו משדה הקרב הידוע לכולם, בעמק יזרעאל, לפני שיעבור שבוע ימים לפחות. אבל דוד חזר מאֲפֵק (=ראש העין) "ביום השלישי" (ל', א), המצרי עדיין לא מת, השוסים עוד לא הספיקו להיעלם כליל, והמצרי היה זקוק רק למקלט בטוח כדי להסגיר את מקום המסתור של העמלקים.
ידוע, שמקומות המסתור היו סוד כוחם של שבטי המדבר. הצבאות שרדפו אחריהם הסתבכו לרוב בצמא, ובאובדן דרך, כי לא ידעו היכן מקורות המים המעטים באזור מדברי.
חלוקת שלל צודקת לכל הלוחמים ידועה מימי קדם, וכבר אברהם, שלא רצה לקחת לעצמו משלל המלחמה, אמר (בראשית י"ד, כד): "וחלק האנשים אשר הלכו אתי... הם יקחו חלקם" – דוד קבע חלק בשלל גם ללוחמים שלא הגיעו לשדה הקרב, כי אינם פחותים מחיילי עורף, למשל, באפסנאות ("כלים" =בגדים).
אבל, מדוע נאשם שאול בלקיחת שלל, ואילו דוד הביא וגם חילק לערי יהודה שלל מעמלק?
חלוקת שלל מבטאת את סוף המערכה. שלל יריחו נאסר בחרם, כי זו הייתה ראשית המערכה נגד הכנענים, לבל יחשבו בני ישראל, שכבר ניצחו.
שאול נתן לעם לחלק שלל במקום להכין אותם להמשך המערכה, ואילו דוד השלים את המלחמה בעמלק, בדיוק בשעה, ששאול נפל על חרבו בגלבוע.
בזעקת תפילה להצלת החטופים מידי צוררי ימינו, ולישועת ה' את עמו ואת נחלתו בניצחון לוחמי צה"ל.