ספר הג'ונגל

בערוץ הטלוויזיה האסקפיסטי National Geografic Wild אנו צופים לרוב בסצנות מזוויעות. למשל, נחשים הטורפים זה את זה, או עדר אריות התוקף תאו או זברה, לוכד את החיה האומללה ומתחיל לנגוס בבשרה החם בעודה מפרפרת ודם נוזל מגופה.

לא תמיד כך זה מסתיים. יש והזברה המופתעת אוזרת עוז ונאבקת בשארית כוחותיה על חייה, בועטת בסובביה ומצליחה להיחלץ ממעגל אויביה צמאי הדם. יש ולעזרת התאו הבודד, הנתון בצרה קיומית, חשים אחיו וכגוש אחד הודפים את האריות התוקפנים, מחלצים מצרה את בן מינם.

ישראל כמוה כאותה זברה אמיצה, הנתונה בסכנה קיומית. בת שבעים-ושש ועוד לא נחלצה סופית ממבקשי נפשה, ממשיכה במאבקה העיקש בטורפים האכזריים, הסובבים אותה מכל עבר, צמאי דם יהודי, מייחלים ליום שבו יסיימו את מלאכת הטרף והמדינה היהודית תחדל מקיומה.

ואולי במקרה שלנו התמונה המדומיינת הפוכה: ישראל היא האריה, המותקף משום-מה על-ידי עדר זברות מתייהרות. היוכלו החיות המפוספסות, עטויות כפיות וסרטים ירוקים למצחם, ללביא הבודד? והרי כבר נאמר בספר הספרים: הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א...

ואם נשווה את ישראל לאותו תאו, הרי המצב עגום יותר. ידידיה (התאואים) עומדים ברובם מנגד, מביטים במעין אדישות במאבקה ההירואי בתוקפיה, מנסה בעוז רוח וברצון החיים שלה להודפם ולהניסם. זוהי בגידה בחברתם, שמצליחה להכות בעדר האויבים הקמים עליה שוב ושוב, מתוך אינטרס קר, צר, שמא כדאי להם עצמם "לחיות בשלום" עם מחנה החיות השפל, ולעזאזל ישראל. מה עוד שרובם לא בדיוק אוהדינו. לדידם, התאו אשם, היהודים אשמים, ואולי מוטב שמדינתם תיעלם מעל המפה.

האם לא זה היה המחזה שנפתח בשבעה באוקטובר ונמשך גם עתה, כאשר עדר של ברברים התנפל עלינו? האם לא הותקפנו בשל בידודנו באזור, ובמיוחד בגלל שהצגנו תמונה פנימית של חולשה, פלגנות ונהנתנות? תמונה של חיים באשליות, כמו מלחכים עשב באחו הירוק, לא נותנים דעתנו לעיניים האורבות לנו מתוך הסבך סביב.

על המחדל הצבאי עוד ידונו ויתווכחו, יכתבו ויספרו. על המדפים בחנויות כבר מוצגים כמה ספרים על "חרבות ברזל" מאת סופרים זריזים, וזו רק התחלה. ספרים נעדרי טווח זמן הולם לתאר את השתלשלות האירועים כהווייתם. כך גם על המחדל המדיני, ההולך ומעמיק ככל שהמלחמה מתארכת. על אלה יש להוסיף את מחדל ההסברה הזועק לשמיים. תמונת הג'ונגל שתוארה לעיל מבהירה זאת.

בהיבט הצבאי המערכה מתקדמת לאיטה, בהצלחה, לקראת סיומה בטיהור רפיח מפושעי חמאס. צה"ל לוחם גם בחזיתות נוספות שנפתחו עלינו. לעומת זאת, בהיבט המדיני מעמד ישראל בזירה הבינלאומית, מתערער והולך. מיום ליום גובר בידודה בקרב אומות העולם, תאואים הטועים בנו ותועים בדרכם.

מדינות ידידותיות מפנות עורף למדינה שיצאה להגן על עצמה. אצבע עקומה מופנית כלפיה. דומה כי מעולם לא היה נכונה כל כך האימרה: הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב". אכן, בלית ברירה לא יתחשב בלחצי הגויים, בעיוותים המוסריים שלהם.

המערכה הנוכחית אינה דומה למערכות קודמות של ישראל ברצועה – ב-1948, ב-1956 וב-1967. אז צבא ישראל שטף את עזה במהירות ושעט הלאה, אל סיני. מאז, בהסכם השלום, מצרים התנתקה מעזה. מה לה ולקן הצרעות הזה. הותירה את כאב הראש ל"טיפולה" של ישראל. בשנות שלטוננו קמו ברצועה 22 ישובים, שגורלם נחרץ כאשר אף ישראל החליטה בצעד חד צדדי, להתנתק מעזה. ההנחה היתה, שמעתה יקחו העזתים את גורלם לידיהם, יחיו איתנו בדו-קיום, ויבססו לעצמם ישות עצמאית, שכל מעייניה נתונים, לבניה ולפיתוח, לרווחת ההמונים.

תחת זאת, הם הפקירו עצמם לידי אירגון טרור קיצוני, שהפך את רצועת עזה למה שהסורים עשו בזמנם ברמת הגולן. מחבל ארץ בעל פוטנציאל רב לשגשוג ("סינגפור") – לאתר לחימה, חמוש, חפור, תוקפני.

ישראל כשלה בשבעה באוקטובר - וישראל כושלת שוב ושוב בהסברה. גם חזית זאת הופקרה ומוסיפה להיות מופקרת. יתר על כן, האויבים והידידים מאמצים את המראות הקשים בעזה (באשמת ראש הנחש סינוואר וחבר מרעיו) לתעמולה עויינת. הם ניזונים ממקורות פנימיים בתוכנו, כמו האדונים עמי איילון, נדב ארגמן, דן חלוץ, איימן עודה, שוקן ושכמותם בתקשורת ובאקדמיה, שמצרפים קולם לחזית האנטי-ציונית.

בקרב החיות הפראיות כמעט אין שכיחה תופעה שכזו. לא קראנו על כך בספר הג'ונגל. אנחנו נושכים את עצמנו בעוד לוחמינו-בנינו נאבקים בגבולותינו. כמובן, אין זה תירוץ מספיק לכשל ההסברתי, בעיקר כלפי חוץ.

הסברה אגרסיבית, יעילה, המבוססת על אדני צדק ולא על תעמולת כזב, ביכולתה לרכך את הביקורת הגוברת על פעולותינו הצבאיות. מחדל ההסברה בוודאי רשום על שמו של "מר הסברה".