אז גדעון סער פורש מהממשלה. לא צרפו אותו לקבינט המצומצם.
אותו. לא את הקולות הקוראים להחרפת המלחמה. אותו. לא את בן גביר וסמוטריץ' שחושבים כמוהו ממש, ונושכים שפתיים עד זוב דם ונשארים. לא אותם. אותו. לא יצירת חיבור של דורשי ההחרפה. זה לא. חיבור? השתגעתם. פילוג, פרישה, שלא לומר עריקה. או אני או כלום. שיתפוצץ הכל. לא אנחנו, לא ביחד, רק אני.
הוא טעה כשהצטרף לממשלה, כך הוא אומר. הוא רק 'מחמם כסאות בממשלה' הוא מתפייט. אז לא הבנת גדעון יקר, אתה לא חיממת כסאות בממשלה. אתה חיממת את ליבנו. חיממת את לב העם הזה שהתפתה לחשוב שהנה הנה, אפילו הם למדו משהו.
חיממת את לב העם הזה, שהבין משהו שכנראה לא הבנת אחרי השבעה באוקטובר, שאחדות בעת הזאת היא הרבה מעבר לתחושה, לסנטימנט, לריקודים ולמפגשים מחובקים של חילונים-דתיים. היא צורך קיומי, השרדות. העם החכם הזה שהבין היטב שבדיבורים מתייפייפים על אחדות לא ניוושע.
בעת הזאת, אחדות פירושה תוכנית פעולה. פירושה הנהגה שיושבת יחד. גם כשקשה, גם כשלא מסכימים, גם כשחורקים שיניים.
פיצול ההנהגה אותו ידעת היטב לעשות לפני השבעה באוקטובר, עבר זמנו. משהו חדש התחיל ולתקופה קצרה, קצרה מידי, גם אתה הרגשת בו. עבר לך.
אפשר לחזור לדרך הישנה של פילוג, ופרישה ונאומי פרידה מנומקים בעצת יועצים פוליטיים ומגובים בסקרי עומק עד לזרא. כל כך כואב , כל כך חסר אחריות ציבורית.
דיברת בנאום הפרישה שלך על 'חיילי צה"ל הנלחמים בגבורה בעזה'. אז תן לי, אב שכול, לתאר לך את גבורתם באופן שלא חשבת עליה מעודך. יהונתן בני, עטור הפיאות והזקן, חשב אחרת מקבינט המלחמה. הוא חשב שצריך לכבוש את כל הרצועה, ולהקים את גוש קטיף מחדש. הוא חשב שצריך לכבוש את ציר פילדלפי ואת רפיח עכשיו. הוא חשב שצריך לעצור כל סיוע אזרחי עד להשבת החטופים. הוא חשב שצריך הפצצה מאסיבית יותר של חיל האויר, מהלך שככל הנראה היה מציל את חייו שלו.
איתו היה בן, הרס"פ הפלוגתי. תל אביבי במשקפיים עגולים עטור זקנקן סנטר מטופח היטב. גם הוא חשב אחרת מקבינט המלחמה. הוא חשב שאסור להפציץ בלי אבחנה. הוא חשב שיש הבדל בין מחבלים לבלתי מעורבים. הוא חשב שחייבים להגביר את אספקת המזון והדלק. הוא חשב שנכון יהיה לעצור את המלחמה ולסגת במקרה של הסכם להשבת החטופים.
והם היו באחדות, גדעון, לא בגלל החיבוקים, לא בגלל אכילת החומוס ביחד, לא בגלל הצילומים המתוחכמים לעיתון שוחר מראות אחדות. הם היו מאוחדים כי הם לא ישבו מחוץ לעזה עד שדרישתם תתקבל. הם נכנסו שניהם לעזה לקיים מדיניות שהם עצמם לא הסכימו איתה.
הם נכנסו מתחת לאלונקה, לא כקלישאה ריקה מתוכן שאומרים אותה תמיד למישהו אחר, עם אצבע מורה מושטת קדימה. הם נכנסו מתחת לאלונקה, בעצמם, בכל נשמתם, כי הם הבינו שזו שעת חרום. הכי חרום שאפשר.
ובשעה הזו, גדעון, לא עומדים מהצד ומקטרים על שלא הזמינו אותך לשאת את האלונקה דווקא מקדימה. זו אחדות מעשית. זו הדרישה מכולם בעת הזאת. גם ממך גדעון.
ובכלל, לא יזיק לך ולכם ללמוד בענווה מטוראים בחזית שנתנו הכל למען ימשיך העם הזה להיות ביחד גם כשחולקים.
אז חזור בך, סער, וחזור לממשלה, ועל הדרך אולי תיקח איתך את לפיד, ליברמן ומיכאלי, שישבו בממשלת אחדות על מלא, ובכך תנטרלו את הכוחות שמאיימים עלינו מבית. את הכוחות שרוצים, גם כעת, להבעיר את המדינה בהפגנות אלימות.
רק אם תשבו בממשלה יחד, תוציאו את העוקץ מהמתלהמים, מהחוסמים, מהשורפים.
ואתם, שקוראים את הדברים, אל תתייאשו, היו אופטימיים, אנחנו ננצח, העם הזה בריא יותר ממנהיגיו המפטירין כדאשתקד.