זה קרה לפני כמה ימים. לרגע קצר אחד התאחדו ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק, ויושב ראש האופוזיציה שלו, קיר סטארמר.
גם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נקט עמדה דומה לשלהם, וכמוהו ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו ומנהיגים נוספים מרחבי העולם. על הפרק לא היה דיון בזירת חמאס-ישראל, לא הפיגוע של דעא"ש במוסקבה ואפילו לא ההתנהלות של החות'ים שמחזיקים אצלם בני ערובה ממדינות שונות. היה זה סרטון אחד של אישה אחת שגרם להם להגיב באמפתיה ובתקווה. הסרטון של קייט מידלטון, נסיכת ויילס ורעייתו של ויליאם, המלך הבא של בריטניה, שהודיעה כי חלתה בסרטן.
החדשות של קייט הגיעו אחרי חרושת שמועות של כמה חודשים שבמהלכם בורסת הניחושים בנוגע למתרחש במשפחת המלוכה הגיעה לשיאה. סרטון הגילוי גרר אחריו תגובות רבות של תמיכה, אבל גם ניתוח מדוקדק של מה לבשה הנסיכה כשישבה מול המצלמה, ביקורת על בעלה שלא ישב לצידה על הספסל כשדיברה, וגם כתבות שמסבירות מה הוא טיפול כימותרפי מניעתי ומידע כללי על סרטן.
כן, יש מדינות שיכולות להתעסק בבריאות של דמות ייצוגית שאין לה השפעה אמיתית על המדיניות. יש מדינות שזה מה שתופס אצלן את הכותרות ואת שיחות הסלון. מעורר קנאה. ובכל זאת, אם החדשות האלה כבר זלגו גם אלינו לישראל, בואו נתעכב רגע על הנסיכה הקסומה הזאת ועל מה שהמשפחה שלה עוברת.
קייט בת 42 והיא חולה. זה גיל צעיר למדי בשביל מחלה קשה. הסרטן הוא אתגר רב-זירתי, מנטלי וגופני, אישי ומשפחתי שהיא צריכה לעבור עכשיו. קייט, בניגוד לרוב הנשים והאנשים הצעירים החולים, תקבל את הטיפול הטוב ביותר בלי למצמץ או לחכות למענה מהרב פירר. היא גם לא תידרש לבשל למשפחתה, לעשות ספונג'ה או להכין עם הילדים שיעורי בית למרות שהיא לא מרגישה טוב. בואו, קייט אף פעם לא צריכה לעשות את כל אלה. היא שייכת למשפחת המלוכה. המחלה שלה תהיה מאבק אחר, אולי קל יותר משל אזרחים חולים מן השורה. ולמרות כל ההקלות הטכניות האלה, יש לאישה הצעירה הזאת שלושה ילדים קטנים. שלושה צאצאים שדואגים לאמא שלהם וחרדים לגורלה. כשקייט ניסתה להסביר לאזרחי בריטניה מדוע התעכבה כל כך עם חשיפת מחלתה לציבור, היא תלתה את זה בשלושת יורשי העצר. הם היו צריכים להבין ולעכל את הבשורה בקצב שלהם, הסבירה. כדרכם של ידוענים, פרשנים פקפקו בהסבר של קייט, אבל אני את הלקח שלי הבנתי. גם נסיכים הם כנראה ילדים.
להקשיב, לעטוף, לחבק
הרשו לי להצטרף מכאן לאיחולי מנהיגי ואזרחי העולם להחלמה המהירה והשלמה לקייט, אבל לעסוק דווקא באלה שלא שפר עליהם גורלם והם הלכו לעולמם בגיל צעיר. הורים צעירים או ילדים שלא נהרגו במלחמה או בפיגוע אלא ממחלה, תאונות או אובדנות. בסוף השבוע הבא יחול שבוע המודעות לשכול האזרחי, ונדמה לי שדווקא בשנה הזאת אנחנו צריכים תזכורת מיוחדת למשפחות השכולות שמהלכות בינינו כואבות, חסרות ולא מספיק עטופות.
מאות ילדים, בני נוער וצעירים בישראל הולכים לעולמם מדי שנה וההורים שלהם, בני הזוג, האחים, הסבים והסבתות נשארים אחריהם כואבים ואבלים. בעבר כתבתי על החשיבות של שבוע השכול האזרחי, על פתיחת צוהר לעולם של כאב שהוא לא מספיק מדובר ומוכר, אבל עכשיו כשאני מכירה את מעגל התמיכה החזק, המורלי והכלכלי, שמקבלות משפחות שכולות על רקע לאומי מטעם המדינה, ואת החיבוק העוטף מהחברים ומבני המשפחה, אני מתחילה, אולי, להבין כמה קשה כשכל זה לא קיים.
גם הורים במשפחות של שכול אזרחי צריכים ללכת לעבודה בתום השבעה, למרות שזה בכלל לא הגיוני. גם בשביל משפחות כאלה שבתות וחגים הפכו לימים שצריך לעבור אותם ולהיזהר לא ליפול בהם. גם הם מרגישים לפעמים זרים בעולם הזה, שממשיך להתנהל כרגיל.
קהילות שיש בתוכן משפחות שחוו אובדן כזה, וגם חברים של משפחות כאלה, אינם יכולים להחזיר את מי שאיננו עוד. הם גם לא יכולים להיות גב כלכלי או לתפקד במקום מערך של המדינה. אבל הם כן יכולים להיות מודעים יותר לכאב, להיות רגישים יותר, לתת הכרה לחוסר. הם מוזמנים להקשיב לסיפור, להטות אוזן לזיכרונות, לתת חיבוק.
נכון, השנה אנחנו טובעים בים של עצב. נראה שהלב כבר אינו יכול להכיל יותר והזרועות פשוטות כל כך חזק לצדדים וגם כלפי מעלה, שכבר אין יותר מקום. כולנו חיים כבר חצי שנה במציאות של מלחמה, מדברים בשפה לאומית, עוסקים בנושאים גורליים של מחבלים וחטופים ומחירים, אז מה עכשיו העניינים הפרטיים האלה, למי יש זמן או פניות לעסוק בהם?
אז זהו, שהחיים ממשיכים ואיתם הדברים הקטנים והגדולים: שמחות, חתונות ולידות וגם, לא עליכם, מחלות ותאונות ואובדנים. המלחמה לא גרמה לכל אלה לחכות או לא להיות. לא עבר פה איזה קוסם שהקפיא את כל הצרות. כל אלה נמשכים, לפעמים ביתר שאת, והמלחמה דוחקת את כל המקרים האלה אל ירכתי התודעה ותשומת הלב. כל זה קורה דווקא בזמן שמי ששכל בן משפחה, גם על רקע אזרחי, כואב ומתכווץ עם כל הודעה על חייל שנופל וחווה הצפה עם כל ריאיון של הורה שכול. אולי דווקא בשנה הזאת, שבוע המודעות לשכול האזרחי חשוב יותר. שבוע אחד שבו אפשר לשמוע הרצאות כדי להכיר קצת יותר את העולם הזה, כמה ימים שבהם אפשר להדליק נר וירטואלי, לזכור ולהזכיר את מי שהיה כאן והלך מאיתנו שלא בדרך העולם, להזמין משפחות מהקהילה לספר את סיפורן ולתת להן צ'ופר או חיבוק ובעיקר מבט של שותפות.
עמותת 'יקיר לי', שעוסקת בנושא כבר שנים, תתחיל את השבוע הזה ביום שישי הבא, ערב פרשת שמיני. פרשה שבה מתים שני בני אהרן, נדב ואביהוא, ואביהם דומם ומקבל על כך שכר. בין פורים לפסח נעצור לרגע ונקדיש כמה דקות של דומייה ותשומת לב לאנשים היקרים האלה שחיים ומהלכים בינינו.
לתגובות: ofralax@gmail.com