שני אנשי שמאל פנו אלי בשבוע שעבר, בבקשה שנשתף פעולה לאור המצב הקשה של החברה הישראלית. הם דואגים וכואבים את המצב.
הזדהיתי עם כאבם, יש ביננו לא מעט הסכמות. אבל השבתי את פניהם ריקם בשל עניין אחד.
אני מוכן, אמרתי להם, מוכן בשמחה אפילו לשלב ידיים, לטפח הידברות ושינוי. מוכן אפילו ל"וויתורים כואבים". אבל מבקש בתמורה הדדיות.
אני חושב, המשכתי ואמרתי להם, שלהנהגה הישראלית יש חלק עצום בשבר הקיים היום, אבל ההנהגה מבחינתי היא כל ההנהגה. אין הבדל בין הקונספציה בה היה שרוי נתניהו שהעדיף ועדיין מעדיף שלא לעשות דבר על כל עשיה, לבין קונספציה בה שרוי גנץ מנאום הכלניות, לפיד ב99% מאמרותיו, וליברמן בכל קיומו. על השמאל הקיצוני אני אפילו לא מתחיל לדבר שהרי כל תפיסתם מגיעה מכך ש"כולנו אותו הדבר". אנו והאויב.
שיח דומה היה לי בשישי האחרון מגורם חרדי בכיר. הוא בא בטוב כך אמר. מעריך אותי, אבל אסור שאתנגד לחיילים כי "אנחנו" לא מבינים שזה יתנקם בנו. הוא "הוכיח" לי שכל הגדוילים גם בציבור הדתי לאומי טוענים שהאמת חרדית. אבל לצערו לא נפל על אהבל... עברנו ופירקנו יחד את הדוגמאות, וכשסוף סוף הגיע לרב קוק... הבאתי לו אינספור דוגמאות הפוכות לשברי דברים לא קשורים שדיקלם בשמו.
הויכוח כמובן נגמר בקול זעקה "אתה בדיוק כמו הקנאים", עד כדי כך! ואת זה אמר מי שאך לפני דקות העריך אותי...
משמעות החירום שאנו נמצאים בו כעת הוא שהמצב לא דומה למצב נורמלי. שאם פעם החלקנו הפגנות הקוראות ל"כל מחיר" היום אנו מבינים שהמחיר הוא מחיר של עשרות ומאות אלפים. מחיר של תבוסה במלחמה מול אויב איסלאמי קיצוני במזרח התיכון.
אם פעם החלקנו השתמטות ואמירה שקשה להם לשרת וללמוד ולהישאר חרדים, היום כשבציבור שלנו נופלים עוד ועוד על קידוש השם אנו דורשים לעקור את הקרדום שעשו מלימוד התורה ואת תירוץ ההשתמטות שעשו מהקב"ה.
האם זה לא זמן הידברות? זה חייב להיות. אין לנו ברירה. אבל הידברות אין משמעותה רפיסות אלא הדדיות. לא כי אנחנו עקשנים, אלא רק בשל סיבה אחת. אנחנו רוצים לחיות.