שלי שם טוב, אימו של עומר שנחטף לעזה, רואה את ההפגנות האלימות בימים האחרונים שנקשרו בשמן של משפחות החטופים ומרגישה כאב עצום ועמוק.
"השיח מאוד כואב לי. הוא קשה בעיקר מהמקום שהיינו עד ה-7 לאוקטובר במחלוקות ובקרע מאוד גדול וכואב לי לראות את זה חוזר. יש מספר משפחות של חטופים שרואות בדרך הזאת את הזעקה שלהם. בסוף, אנחנו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ויש בינינו מכל צדדי הפוליטיקה והמגזרים. אנחנו נמצאים במצוקה מאוד גדולה, יותר מחצי שנה של גיהנום, והזמן עובר והדבר הופך להיות משקולת מאוד קשה וכבדה לקום כל בוקר למציאות הזאת. משפחות החטופים הן משפחה אחת גדולה. אין בינינו אחידות - אבל יש אחדות", מסבירה שם טוב את תחושותיה.
היא מציינת כי "בסוף אנשים יוצאים לזעוק זעקה ואת כאבן של משפחות החטופים ובדרך קוראים גם להתפטרותו של ראש הממשלה. באופן אישי אני חושבת שזה לא המקום ולא המצב לשום התפטרות מכיוון שהקבינט צריך לעשות את הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה ועריכת בחירות עכשיו תגרום לדחיקת נושא החטופים לאחור".
לדעתה, אלימות והתלהמות אינן הדרך הנכונה להגיע ללב העם. "אני כאדם, באופן ההתנהלות שלי, בוחרת בדרך שבה אני לא מעוניינת לשנות אף אחד אלא מדברת על הכאב שלי ומבקשת את הצורך שלי. מה שהיה לפני ה-7 באוקטובר, מבלי להאשים חלק מסוים של העם, האחריות לכך היא של כולנו. השאלה היא האם להיגרר לקיצון משני הצדדים או לומר שאנחנו בוחרים אחרת ועושים את זה אחרת - מבלי להאשים את הצד השני. לבדוק היכן בתוכי אני יכול לשנות משהו כדי שהמצב ישתנה".
"אני לא מתחברת לשריפת כבישים, למקומות של האשמה, ולתמונות שהמשטרה צריכה להתמודד איתן. תדברו על השינוי שאתם רוצים לעשות ואל תעסקו בהאשמות. אין לי שום בעיה עם מחאה וחשוב מאוד למחות על דברים כואבים. אנחנו מדברים על הכאב שלנו אבל משתדלים לעשות זאת ממקום של כבוד והכלה של האחר - ולא ממקום של אלימות", היא מדגישה.
"אני מבקשת מכולם למצוא את החיבור לשונה ואת המקום לכבוד ההדדי. בצבא אנחנו נלחמים כתף לכתף - ללא קשר לדעות הפוליטיות. זו הדוגמה האישית שאנחנו צריכים לקחת מתוך המקום הזה", אומרת שם טוב.
לטענות לפיהן מטה החטופים מוטה פוליטית היא משיבה "מטה החטופים עבורי ועבור המשפחות אחרות הוא בית. זו משפחה שמקבלת את כולם. החטופים אינם פוליטיים והחמאס לא בחר את מה לחטוף - אלא חטף את כולם. לכן במטרה שלנו אין שום דבר פוליטי. הרבה פעמים זה מנע מציבור ימני להגיע - בגלל הסטיגמה".
"ב-7 לאוקטובר למדתי לא לקבוע דעה לפני שאני באה ובודקת. כשאנשים מגיעים ובסוף מכירים את הציבור הימני, הציוני הדתי, החרדי, הם מבינים שמה שרואים מבחוץ זה לא מה שקורה בפנים. אני מבקשת מכולם, בואו, תדברו איתנו, תכירו, תראו מה קורה שם ומהו הבית של משפחות החטופים שהוא ממש עוגן".
לסיום, היא משתפת בקושי האישי והכבד מנשוא שנמשך כבר יותר מ-180 ימים. "מפחדים לפתוח את העיניים בבוקר כי לא יודעים מה יביא היום. זה לפתוח את העיניים, לראות אור יום בחוץ, ולחשוב על עומר שלא ראה אור יום יותר משישה חודשים. בתור אמא שלו, אפילו אני לא יכולה להבין מה הוא חושב, איך הוא מרגיש. זה להתקלח ולהבין שאני לא יודעת מתי בפעם האחרונה הייתה לו את האפשרות הזו. זה לאכול משהו ולהיות בייסורים מזה שאני יודעת שהבן שלי רעב".
"אני נכנסת לחדר שלו כל בוקר וקודם כל פונה אליו ואומרת לו 'בוקר טוב חיים של אמא, תהיה חזק ותהיה עם אמונה. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר אותך הביתה'. אני מתפללת בחדר של עומר, והוא נותן לי את הכוח לצאת ולעשות הכול כדי להחזיר אותו הביתה", היא מסכמת.