אין הורה שלא מכיר את אחד מהסימנים הברורים ביותר לתחילת גיל ההתבגרות:
שלב ה'ויפתח ה' את פי האתון': אתה מעיר לילד שלך על משהו ואם עד עכשיו הוא קיבל את הערה בשתיקה, פתאום הוא עונה לך אבל מה זה עונה...אומר לך איזה משהו מחוצף ומתוחכם ששומט לך את הלסת ואתה לא מבין מאיפה זה הגיע בכלל או מה הלך כאן עכשיו.
'רגע, זה הילד שלי שדיבר אליי עכשיו בצורה המחוצפת הזו? הילד שהרדמתי לפני השינה, חיבקתי חזק והצליח להירדם רק באמצעות נשיקת לילה טוב, הוא זה שעכשיו פתח את הפה שלו בצורה כזו?' ואז מגיע לך השליח עם חליפת שלושה חלקים ומברך אותך לקול תרועות ההמון: "מזל טוב ידידי! הילד שלך זה עתה נכנס לגיל ההתבגרות. ואיך אומרים? תהיה חזק!".
בשביל מה כל ההקדמה הזו?
כי השבוע סיפרה לי קולגה (שלימדה איתי ביחד לפני שלוש שנים) שהיא ובעלה החליטו להרים את הכפפה ולדבר עם הילד שלהם על הבחירות שלו בחיים לאחר שהוא הטריף אותם לקבל פלאפון חדש בטענה הניצחת ש"כמעט לכל החברים שלי יש ורק לי אין...זה נשמע להם הגיוני?".
הם ענו לו ש"מה איכפת לך שלכולם יש ואיפה עמוד השידרה שלך והחירות לעשות מה שאתה רוצה מבלי לחשוב כל הזמן על החברים שלך ועל הסביבה ועל המה יגידו".
והילד ענה להם: "סבבה, אז אני לא רוצה ללכת שנה הבאה לישיבה התיכונית אלא להישאר בבית, למצוא לי עבודה ולעשות בגרות אקסטרני...".
חבר שלי ואשתו נדהמו מהתשובה של הילד ולפני שהבינו לאיזה מלכודת הם נופלים ישר אמרו לו: "השתגעת? כולם הולכים לישיבה תיכונית. מה נסגר איתך?".
"אה וואלה?" הוא אמר להם עם חיוך, יודע שייקח להם בדיוק עוד כמה שניות, לעכל לאיזה בור הם נפלו.
אלא שאם הקולגה שלי ובעלה חשבו שזה יסתיים בזה הם גילו שהם פתחו כאן חתיכת תיבת פנדורה:
"תגיד אבא" הילד שלו שאל אותו: "באמת מבלי להיות חצוף כן? דיברת איתי על חירות...וואלה איפה החירות שלך? איפה החירות של אמא? למה אנחנו מחליפים כל שנה מכונית? בגלל שהשכנים מחליפים? ואם פתאום תרצה לעזוב את העבודה ולצאת לטיול של שנתיים באמת תלך על זה או שתחשוב: מה יגידו השכנים? ואם תרצה לגדל זקן וללכת עם ציציות בחוץ? תחשוב על השכנים?".
עכשיו תבינו, הבעל של הקולגה שלי רחוק מלהיות פרייאר: רואה חשבון מצליח. רס"ן בצבא. אחד שראה משהו בחיים.
היא חייכה במבוכה ואמרה לי: "מה אני אגיד לך אבינועם. לא הרבה פעמים יצא לי לראות את בעלי מחליף צבעים. הוא פשוט לא ידע מה להגיד. כאילו שהמילים נעתקו לו מהפה. ותכל'ס כשחושבים על זה מה כבר יש לו לומר? הילד צודק. בכל מילה. איך אנחנו יכולים להגיע אליו בדרישה לא ללכת אחרי כולם ולצפות שיתנהג בחירות מחשבתית, כאשר ההורים שלו הולכים אחרי כל העדר, ומתנהגים בדיוק כמו שהם לא רוצים שהוא יתנהג". ואז היא הוסיפה: "אחלה דוגמא אישית...".
אחד מהרמי"ם בחדר מורים סיפר לי לפני שנים שבכל חודש ניסן הוא יושב עם הילדים שלו והם לומדים את המשפט שאמר הסוציולוג הנודע צ'ארלס הורטון קולי, מי שפיתח את תיאוריית 'העצמי שבמראה': "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".
כששאלתי אותו מה כל כך חשוב במשפט הזה, הוא אמר לי שכל תפיסת הדימוי העצמי שלנו מושתתת עליו: בגלל שכל כך חשוב לנו מה החברה אומרת. בגלל שאנחנו כל כך משעובדים למה אנשים אחרי חושבים עלינו, ממילא כל הערך העצמי שלנו נקבע לפי מה שאנחנו משערים שהם חושבים עלינו.
כל כך פשוט. כל כך נכון. כל כך מדויק.