על פריון וילודה

החג מתקרב, חג כל כך משפחתי. ויש לא מעט מתוכנו, שמרגישים בתוך היחד כל כך לבד.

לפני כמה שנים, מינתה תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, "שרה לענייני בדידות". מדינות נוספות מינו שרים לטיפול ברווקות. ומה אתנו? מדינות רבות בעולם כבר הבינו שעתיד המדינה תלויה בהקמת משפחות, ופתחו משרדים לטיפול ברווקות ובבדידות המתלווה. ומן המפורסמות הוא שמדיניות בדידות הוא שם קוד להישרדות אישית ולאומית. חלק ניכר מהסיוע בנושא מגיע דווקא מהתחום שלי.

שנים רבות חלפו מאז. היה זה בתקופה בה חברת הכנסת רונית תירוש ממפלגת קדימה עמדה בראש הוועדה למעמד האישה. תירוש העלתה לדיון בוועדה את החובה של מערכות החינוך והרפואה ליידע את ציבור הנשים בנושא השעון הביולוגי. השתתפתי אז בישיבה החשובה הזאת, ביחד עם חברתי למקצוע, אישה מוכשרת ונמרצת, פרופסור רונית קוכמן ז"ל.

בעקבות הישיבה, יצאה חוברת של האגודה הישראלית לחקר הפריון ובה נתונים סטטיסטיים ודרכי פעולה לרפואה מונעת. חברתי, רונית פעלה להרחיב את הידע גם בין בנות שבילו בפאבים בתל אביב - שם חילקה חומרים על הצורך להיות מודעים לשעון הפריון, וכך עשתה גם במרפאות של חיילות בהן עבדה בבית חולים הדסה הר הצופים.

מאז שנת 2011, מאפשרת המדינה לנשים לא נשואות בגילאים 30-41 להקפיא את הביציות שלהן. כל רופא פריון ימליץ לגשת לתהליך בגיל 30-34 ולא אחר כך, כי מספר ואיכות הביציות יורדים משמעותית לאחר גיל 35. הפעולה נעשית בתהליך של הפריה חוץ גופית.

האישה מקבלת טיפול הורמונלי שהיא לומדת להזריק לעצמה, ויש מעקב של על-קול ובדיקות דם, ולאחר כעשרה ימים מתבצעת הפעולה בהרדמה קלה בחדר ניתוח.

הפעולה אמנם פשוטה מבחינה טכנית, אבל התהליך כרוך במבוכה, ובהוצאה כספית ניכרת, אך זאת ההשקעה משתלמת. ילדים הרי עולים לנו כסף - והרבה. אם ננסה לכמת את ההוצאה שאנחנו מוציאים על כל ילד שלנו במרוצת השנים - נמצא בוודאי שזה מגיע לכדי מיליונים...

ממחקר שבוצע בשערי צדק נמצא כי עד 60 אחוז מהבנות התחתנו בטווח של ארבע שנים, ומדובר בבנות בגילאים מבוגרים. נדמה לי שאין מערכת שדכנות מוצלחת מזאת. כנראה שהלב נפתח, העומס הרגשי יורד, וזה פשוט קורה. המחיר הגבוה של התהליך שאיננו מכוסה דיו על ידי המדינה נובע מכך שלרווקות אין לובי מספיק חזק. כל אחת מתבשלת עם הרעיון המורכב של ההקפאה לבדה, וזה שואב ממנה את הכוחות לפעול בציבור ולפחות ברשת החברתית.

ומה עם הבחורים? לפי הסקרים, כמות הרווקים ממין זכר גדלה משנה לשנה כתוצאה מאיחור בגילאי הנישואין. בחמישים השנה האחרונות אחוז הרווקים בגילאי 25-30 עלה משלושים לשישים אחוז, פי שניים.

לאחרונה מצטללת בי ההבנה שנושא המשפחה איננו מרכזי מספיק בתודעה של הבנים בציבור שלנו. גם הבחורים שרואים בזה חשיבות נאלצים לדחות את הקמת המשפחה מתוך 'אחריות' לאשה, וכך גיל הנישואין של הבנים עולה והרמה הדתית יורדת בהתאמה.

אין עוררין על כך שהבית המשפחתי מהווה עוגן מפני שחיקה דתית. הרב יוסף אליהו, האיר לי תובנה חשובה: לבנות יש שעון ביולוגי שמאיץ בהן. הגיל דוחק, והפריון יורד. הבנים הרבה פחות מוגבלים מהבחינה הזאת, כי הפריון נשמר גם בגילאים מופלגים. החתם סופר הוליד בגיל מופלג, ועוד רבים כמוהו. אך לבנים יש שעון תיאולוגי - ככל שהם מאחרים להינשא, הרמת הדתית שלהם עלולה לרדת, בית הכנסת הופך למקום מכאיב - יש שם שמחות, וקידושים, החגים מחייבים ישיבה סביב שולחן שבראשו יושב גבר אחר. המצוות שיש בהן מרכיב קהילתי וטקסי מובהק מתחילות להעיק רגשית.

מזה שנתיים שלוש אני מוצאת דלת פתוחה אצל חברת הכנסת מיכל ולדיגר החרוצה והמוכשרת, שאף נתנה לי יד חופשית לארגון כנס בנושא הרווקות בכנסת, בדגש על שימור פריון. ואז הגיעה הקורונה, ואחריה המלחמה , ונקטעו שוב ושוב התכניות.

והנה לאחרונה, הרחיקה מיכל עוד צעד, ופתחה שדולה לשימור פריון בכנסת ישראל והזמינה אותי להיות שותפה בהנהלת השדולה וביעוץ המקצועי. הכוונה היא לטפל בשימור פריון חברתי, לרווקות, גרושות, עגונות, וגם לאלמנות- שהתווספו לצערנו במספרים גדולים לאחרונה.

אנחנו פועלות במלוא המרץ כאשר המטרה היא בניית משפחות שמחות, הפגת הבדידות שהפכה למגיפה בעולם המערבי, והוספת חיוכים של ילדים מתוקים לנוף מדינתנו.