אורי צוקר, מחנכו של בנימין אחימאיר הי"ד בישיבת 'לב חדש', מספר בראיון לערוץ 7 על דמותו של תלמידו שנרצח וגופתו אותרה במהלך יום השבת.
"קשה מאוד להכניס קשר עמוק עם תלמיד לכמה דקות", אומר צוקר ומספר על מה שהוא מגדיר כ"נקודות מהחיים של בנימין שכולנו יכולים לקחת לחיים שלנו. יש חוט ששוזר את כל הנקודות האחרות - וזו תחושת השליחות של בנימין".
"בנימין חי גודל", מספר צוקר. "הוא הלך לחווה לא כדי לכייף, גם אם זה נעים וכיף, מה שחשוב היה לו הוא התחושה שהוא הולך לעשות משהו למען עם ישראל, לשמור על ארץ ישראל ולתת את עצמו בשביל ארץ ישראל".
"ממש לפני שיצאנו לחופשת פסח הייתה לנו שיחה איך משלבים נכון את החווה בישיבה, והאמירה של בנימין הייתה שהוא לא רוצה לעזוב את הישיבה", הוא אומר ומדגיש כי בעוד כולנו חיים את שגרת חיינו, בין בלימודים ובין בעבודה, כחלק מהמחויבות, תלמידו לא רצה חיים שכאלה. "כשהוא היה בישיבה זה היה כי הוא הבין שזה נכון חשוב לו ולשליחות שלו למען עם ישראל. הוא הבין שלנוכחות שלו בחווה קשורה לקשר שלו לתורה".
"נדיר לראות מישהו שלוקח אחריות לא רק על עצמו אלא גם על דברים גדולים, על עם ישראל וארץ ישראל וגם לימוד התורה שלו מוכוון לעניינים האלה. זו נקודה ששוזרת את חייו. אנחנו כעת בימים מרוממים ומתחילת המלחמה הזו אנחנו רואים איך נקודות פנימיות ועמוקות בעם ישראל הולכות ומתגלות בימים האלה. מדובר בכוונות חדשות לברכת 'שלא עשני גוי'. אנחנו מגלים מחדש מה זה להיות יהודי, לראות ביום שישי ובשבת מאות ואולי אלפי אנשים מגיעים מכל הארץ כדי לעזור ולחפש. כולם נמצאים בימים של גודל ובנימין מחבר אותנו לנקודה הזו באופן הרבה יותר עמוק. לדעת שאני לא נמצא כאן בשביל עצמי ויש משהו גדול, יש את עם ישראל שיש לו שליחות בעולם, יש את ה' יתברך וכולנו שליחים שלו וללכת על העניין הזה מתוך גודל", מוסיף המחנך.
הוא מציין כי פועל יוצא של גישה זו לחיים היא נקודות רבות ש"כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בהן ולחשוף את עצמו בכך". כאשר תיחקרו אותו כחלק מהניסיון לברר לאן יכול היה בנימין להגיע, היה ברור לו, כפי שהיה לו ברור מיד כשהגיעה שיחת הטלפון שדיווחה על העדר שחזר לבדו, שבנימין לא עזב את העדר באמצע המרעה ומשהו קרה. אפילו המחשבה שאולי הוא נרדם במקום כלשהו הייתה מופרכת מבחינתו בשל ההיכרות עם חוש האחריות של תלמידו.
"התרחיש היותר אפשרי של תאונה היה שאולי נפל לבור ולא מצליח להתקשר. הייתה בו אחריות, הוא היה מסביר פנים, מחייך לכל יהודי, נדיר למצוא אותו ברגעים מדוכדכים. הייתה בו תשומת לב לאחר", הוא מספר ומעיר כי בשבת כיתה שהתקיימה, הבחינה רעייתו שלו כי בנימין היה זה מאלה שתמיד נרתמו לעזרה, לעריכת השולחן ולפינוי השולחן. "אלה דברים קטנים שנגזרים כולם מהגודל הזה. לפעמים נדמה שלאנשים גדולים אין זמן לעסוק בדברים קטנים, אבל מי שחש שהוא כזה גדול עד שאינו עוסק בדברים הקטנים, הוא איש קטן".
"אני מדבר עם התלמידים בצורה מאוד פתוחה, בעיקר על האור שיש בהם, וכשדיברתי עם בנימין על החווה, היה ברור לשנינו שאנחנו לא מדברים על כן או לא בגרויות ברמה האישית, אלא על איפה מצליחים ללכת עם השליחות למקום גדול יותר".
על השתלשלות השבת עצמה מספר צוקר כי התלמידים השתלבו בין המחפשים החל מיום שישי, חלקם הצטרף בשבת. הוא עצמו קיבל את ההודעה על היעדרו של בנימין ובתוך דקות התארגן ויצא לחפ"ק החיפושים הקדמי, וכשנכנסה השבת לא יכול היה לעזוב ונשאר שם לבקשת אנשי החפ"ק שביקשו שיסייע במידה ויהיה צורך בזיהוי צילומים, ממצאים וכיוצא באלה.
התלמידים תושאלו על ידי גורמי הביטחון כדי לשלול אפשרויות שונות ובשבת בבוקר התרחיש הסביר יותר היה אירוע של חטיפה. "מזה חששנו אבל גם קצת קיווינו שזה לא משהו חמור יותר. למרות שהיום כשיש לנו אחים בעזה לא ברור מה קשה יותר, אבל ישנה תחושה של תקווה, כשיודעים שמישהו בחיים".
"בשבת בצהרים, ברבע לאחת, קיבלנו שמועות שמצאו אותו. התלמידים ברגע הראשון רצו בהתלהבות לספר לי שמצאו אותו", הם היו משוכנעים שהוא נמצא חי, "אבל ברגע ששמעתי את זה נפלו פני. מיד אחר כך גם הם הבינו. הגיעה שיחת טלפון שהבהירה את המצב לאשורו. הם רצו לשם מיד. הגעתי כמה דקות אחריהם לשם. אלה היו דקות קשות מאוד. עמדנו שם מול המציאות".
מאז אותם רגעים ועד צאת השבת נשאר אורי עם חלק מהתלמידים שנשאר. "ישבנו עד סוף השבת. קודם כל נותנים מקום לכאב ולכל תחושה שמגיעה והיה גם הומור שחור שהוא חלק מההתמודדות עם הכאב, וגם לזה נתנו מקום, בידיעה שזה לא על חשבון הכאב אלא צורת התמודדות".
בימים הקרובים יתקיימו מפגשים ושיחות עם התלמידים שגם יגיעו עם הצוות לבית המשפחה במהלך ימי השבעה. "עבודה חינוכית רבה עוד לפנינו", אומר צוקר החותם את דבריו בקריאה לכולנו לגדול, "חסר עכשיו אור בעולם. בואו נאיר כולנו. זו התכלית".