בשלושה באוגוסט 2005, בזמן שמדינת ישראל הייתה עסוקה במימוש תכנית ההתנתקות, תת-אלוף דני גולד היה עסוק במשהו אחר לגמרי.
גולד, אז ראש היחידה למחקר ופיתוח במפא"ת, הוציא לדרך את תכנית הפיתוח של "כיפת ברזל", מערכת יומרנית שנועדה להגן על ישראל מפני רקטות קצרות טווח.
שמונה שנים מאוחר יותר, בחורף 2011, הפכה המערכת למבצעית ושינתה לחלוטין את פני העימות מול הטרור העזתי.
עד אז, כל מה שיכלו תושבי העוטף לעשות בזמן אזעקה היה להיכנס לממ"ד ולהתפלל לטוב. עם כניסת המערכת לשימוש, היא הצליחה ליירט את רובן המוחלט של הרקטות שכוונו לעבר מקומות יישוב והעניקה ביטחון רב לתושבי האזור.
אבל ככל שעבר הזמן, התברר שהיתרון האדיר הזה עלול להפוך גם לחסרון. כדרכה של מערכת הגנתית, כיפת ברזל הייתה הצלחה טקטית אדירה שהפכה לאסון אסטרטגי כי מערכת הגנתית נמדדת לא רק בתוצאות שלה אלא גם בנסיבות שבהן משתמשים בה.
נסתכל לדוגמה על שכפ"צ, אותו וסט שמעניק לנו הגנה מפני קליעים. כאשר לוחם לובש שכפ"צ כדי להסתער קדימה ולפגוע באויב - זהו שימוש מצוין. המערכת מעניקה לו הגנה ומאפשרת לו לפעול בחופשיות.
אבל אם אדם מתחיל להסתובב כל יום עם שכפ"צ כי ברחוב שלו יש יריות - הוא לא פותר את הבעיה, הוא רק מחמיר אותה.
זה מה שקרה בכבישי יו"ש, למשל. בתחילת האינתיפאדה הראשונה החלו להתגבר זריקות האבנים לאורך הכבישים. אחד הפתרונות שהוצעו היה למגן את המכוניות נגד אבנים. בטווח הקצר זה עזר - פחות אנשים נפגעו. אבל בטווח הארוך זה רק גרם לאויב להחליף את האבנים בירי ולגרום לנזקים כבדים יותר.
לצערנו, זה מה שקורה לנו מול עזה. כל עוד מערכת כיפת ברזל משמשת כדי לתת חופש פעולה לצה"ל לפעול - היא מצוינת. הרי אם בכל פעם שצה"ל היה תוקף האויב היה יכול להגיב ולגרום לנפגעים רבים בצד שלנו, כנראה שלא היינו תוקפים. לכן יש חשיבות רבה במערכת שמספקת הגנה לעורף בזמן שהצבא פועל בחזית.
אבל אם לא משתמשים נכון במערכת, היא גורמת לנו לנרמל מצב של ירי על המדינה. שיח ה'טפטופים' וההכלה מתאפשר רק הודות לכיפת ברזל. אילו הטילים מהרצועה היו גורמים באופן תדיר לפגיעות בנפש, חלילה, היינו ממגרים אותם הרבה יותר מוקדם.
את הנעשה קשה להשיב, אבל בימים אלו אנחנו עומדים שוב מול אותו הצומת, הפעם ביחס לאיראן. המתקפה המתוקשרת של איראן הפכה לתצוגת תכלית של מערכת ההגנה הישראליות. בחסדי שמיים, 99% מהכטב"מים והטילים ששיגרו האיראנים יורטו על ידי המערכות שלנו ושל בעלות בריתנו, וגם המעט שחדר כמעט ולא גרם נזק.
עכשיו המבחן - האם גם הפעם נתייחס לירי לפי התוצאה (המינורית, ב"ה), או שנגיב אליו לפי הכוונה?
כדי שלא נגיע למצב שבו חלילה אנחנו מנרמלים ירי מאיראן לישראל, התגובה שלנו חייבת להיות חדה וכואבת. עלינו להתייחס למתקפה כאילו היא הצליחה. איך היינו מגיבים אילו חמש מאות כטב"מים היו מצליחים לחדור לשטח ישראל ולחולל כאן נזק רב, בגוף ובנפש? כך בדיוק צריך להגיב למתקפה האיראנית.
מערכות ההגנה האוויריות הן נכס עצום - הן יאפשרו לנו להמשיך ולפגוע במטרות שונות גם בעתיד, מבלי לחשוש מהתגובה. השאלה האם הנכס הזה יהפוך לנטל מוטלת כעת לפתחנו.