המאבק למען השבת החטופים מעורר התפעלות. אנשים רבים כל כך פועלים יום ולילה, למעלה משבעה חודשים, עבור אזרחינו החטופים. הם מתראיינים בתקשורת, יוצאים להפגנות, טסים לפעילות הסברה בחו"ל.
רובם הגדול אינם אנשים פוליטיים. הם לא מורגלים בפעילות מהסוג הזה ולא מנסים לקדם אג'נדה כזאת או אחרת. רבים מהם קשורים באופן כזה או אחר לחטופים - בני משפחה, חברים או מכרים - והם פשוט עושים כל מה שביכולתם עבור האנשים היקרים להם.
במסגרת המאמצים למצוא פתרון כלשהו, רבים מהפעילים הללו דוחפים לכיוון של עסקה עם חמאס, גם כשזו כוללת תנאים קשים עבור ישראל.
אבל לא כולם שותפים לדרישה הזאת. יש אנשים רבים שמתייחסים בספקנות גדולה לכל עסקה שמוצעת. הם לא מקבלים בקלות כל הצעה של מתווכים. הם מתכווצים בכיסא מול אמירות של "בכל מחיר".
לעיתים מנסים להציג אותם בתור אנשים רעים, ערלי לב, אטומים ואכזריים. מעלילים עליהם שהם אינם רוצים בחזרה את החטופים, אולי אפילו מעדיפים לראות אותם מתים (כמה שקשה אפילו לכתוב את זה).
אבל האמת שונה.
גם האנשים האלה פועלים מתוך רצון להציל כמה שיותר יהודים. במובנים רבים הם לא כל כך שונים מאלו שמפגינים ברחובות, עם הבדל אחד - לאנשים עבורם הם דואגים אין עדיין שם.
הם לא דואגים רק לאותם חטופים שנמצאים כרגע בשבי. הם מסתכלים קדימה ורואים את אלו שעלולים ליפול בשבי בעתיד, את מאות ההרוגים שעלולים להיות כאן, את השבעה-באוקטובר הבא ואת זה שאחריו. כל זה יקרה בסבירות גבוהה אם חלילה נכנע לדרישות החמאס.
מאות קורבנות עתידיים מסתכלים עלינו עכשיו ומתחננים על נפשם - אבל אין להם שמות ואין להם פנים. בני המשפחה שלהם עדיין לא יודעים שהם צריכים לצאת להפגין עבורם. חבריהם למגרשי הכדורגל עוד לא מתכננים את השלטים שיניפו עבורם ביציע. הנערה עוד לא יודעת שהחבר שלה יפול בקרב, האם עוד לא מדמיינת מה יקרה לילד שלה מול עיניה.
נכון, זה תיאור נורא, וזה מה שצריך לעמוד מול העיניים שלנו כבר עכשיו כשאנחנו דנים על עסקה כזאת או אחרת.
הכאב הוא עצום, מכל הכיוונים. אנחנו נמצאים בסיטואציה שאין לה פתרון טוב. אבל כשבאים לבחור את הרע במיעוטו, חייבים לחשוב גם על אותם קורבנות בלי שם.