השבוע שוב נדרשנו לגמישות. מה זה גמישות? להפוך לפלסטלינה. אבל רגע, נתחיל בעיקר. מאות טילים מסוכנים נעצרו מעל ראשינו ולא פגעו בנו. תודה להשם, לצה"ל, לתעשיות הביטחוניות ולבעלות בריתנו. זה לא מובן מאליו. מצמררת המחשבה מה היה קורה אילו.
ובחזרה להפיכתנו לנערות גומי: בתחילת השבוע גרר איתו המצב המתוח מול איראן שינויי תוכניות רבים. בהתחלה הודיעו לכולנו שבימים ראשון ושני אין פעילויות חינוכיות. המעונות נסגרו, הקייטנות בוטלו, המסעות של תנועות הנוער חוזלשו. תיקים שנארזו בהתרגשות נפתחו בלב כבד והממתקים נאכלו באופן מיידי, כי איך אפשר לכבות את הבאסה אם לא על ידי לעיסה אינטנסיבית. המוני הורים לילדים צעירים נאלצו לשנות את התוכניות. אם אין מסגרות לילדים אין גם עבודה, או ששוב סבא וסבתא הופכים למקלט זמני לילדים מפני האיום האיראני. אני מצאתי את עצמי בתחילת השבוע מבטלת פגישות ומחליפה אותן באחרות, כל זה רק כדי לראות ביום ראשון בחצות שהכול חוזר למחרת לקדמותו, כלומר שצריך להחליף בחזרה את כל מה שהחלפנו, אבל רק מעשר בבוקר. הצלחתם להחזיק ראש? אני לא, ועשיתי סלט בין שתי ישיבות.
התבוננתי בשלוות הנפש היחסית שבה הסביבה שלי קיבלה את שינויי הפתע האלה. הילדה שטיול של שלושה ימים שהייתה אמורה לצאת אליו בוטל ואז פתאום חזר, מקוצץ, והתארגנה אליו מחדש בתוך שעה. הבת שבנתה על יום כיף בלונה פארק, בילוי שחיכתה לו במשך שבועות, התבאסה חמש דקות ומיד מצאה תוכנית חלופית. וחברים, הורים לילדים קטנים, אומנם קיטרו על המצב, אבל הצליחו לג'נגל בין הקייטנה שבוטלה לקייטנה השכונתית החלופית, ובין ההודעה הפתאומית שבעצם יש מסגרת.
אין ספק, נהיינו אלסטיים. אנחנו יכולים להתגמש ולהסתדר עם כל דבר שנוחת עלינו ואנחנו אפילו לא כל כך מתרגשים. המציאות היא ממילא כבר לא אדמה כל כך מוצקה. אנחנו חווים מלחמה שכבר חשבנו שלא תהיה פה. אם לפני שנה היו מקרינים את הסרט 'מדינת ישראל תשפ"ד' היינו אומרים שהבמאי הגזים, והנה את השבוע פתחנו בירי טילים מאיראן! אז אם המציאות משתנה כל הזמן, גם אנחנו יכולים להשתנות איתה. עובדה.
גם לעוגות יש קונספציה
אבל בואו, עם כל הגמישות הזאת יש מקומות שמהם אנחנו לא מוכנים לזוז. מה למשל? ניקוי חלונות לפסח. הרי כל שנה מביא איתו האביב פריחה ולבלוב, אבל גם ימי שרב מגעילים וגשם מלוכלך. מי שהתאמץ ופירק ומירק ולפעמים סיכן את עצמו בנפילה מהמרפסת, מתאכזב מרה מתופעת הטבע שמופיעה בעקשנות כל שנה. אבל מה היא המציאות לעומת העיקרון? פסח זה פסח, לא נוותר.
מה עוד? התפיסה שפסח מחייב לקנות שמלה חדשה ואולי גם תכשיט חדש, והילדים כולם חייבים להסב לארוחת החג בחולצות חדשות. והרי ידוע שפסח הוא חג יקר וגורר לפעמים ירידה למינוס בחשבון הבנק, וזה גם לא סוד שלוח הזמנים בשבועות שלפני החג עמוס וצפוף ומתיש. אבל בפסח חייבים להתחדש. מה, לא?
ואם נלך לשדה גידול הילדים, ניווכח שגם שם יש לנו כמה קיבעונות. למשל האמונה שאם נחנך את החמודים לפי מרשם מסוים שכולל אהבה, סבלנות, לימוד תורה ודוגמה אישית פלוס הוראות ממנחת הורים כלשהי, הם יגדלו להיות בדיוק מה שחשבנו וילכו בדיוק בדרך שבה הלכנו, אה - והם גם יהיו מאושרים. טוב, כולנו יודעים שזה לא נכון, מספיק להציץ שבת אחת בבית הכנסת כדי להיווכח בכך. אבל העובדות לא גורמות לנו להפסיק לצפות וליצור תבניות, אפילו שברור שדברים טובים לא ייוולדו מזה.
בחודשים האחרונים כולנו מדברים על הקונספציה. הקונספציה של צה"ל, של ראשי מערכת הביטחון ושל המדינאים שלנו. הקונספציה הנוראית, שלא הסתדרה עם מה שקרה בשטח ולא התיישבה עם כל מיני סימנים, אבל הייתה חזקה מהכול וסנוורה כל כך חזק עד שהביאה לאסון, ולא בפעם הראשונה בתולדות המדינה.
ומאז אנחנו מבקשים מראשי המערכת: אווררו, שחררו, נסו להתבונן בעובדות, להתחשב בכל מיני קולות, לשנות את העמדות שלכם. היו מסוגלים לשנות את התפיסה ובעקבותיה את התוכניות, גם אם זה אומר להודות בטעות, גם אם זה אומר לפעול בניגוד לאמונות קודמות, גם אם זה יעלה המון כסף.
אני ממש מתפללת שכל זה יקרה. כלומר, אני יודעת שטבע האדם הוא ללמוד, לחוות, להקשיב לסביבה ולבנות מכל אלה תפיסה מבוססת. התפיסה הזאת היא לפעמים רק מנהג או דרך פעולה, ולפעמים ממש משקפיים שדרכם האדם מביט בעולם. הקונספציה משרה ביטחון, היא נותנת תחושה שיש כאן משהו קבוע, שאנחנו מבינים את המציאות. רק שלפעמים מרוב אחיזה בידוע ובבטוח אנחנו לא מוכנים להסתכל לאמת בעיניים.
ועד שראשי המערכות יודו בענווה שהם טעו, ויפנימו שצריך לחולל פה שינוי אדיר בתפיסה ביחס לאויבים שלנו, במדיניות של צבא ההגנה לישראל, בהקשבה כנה ואמיתית לקולות אחרים שעולים בתוך צה"ל, אני מנסה לבדוק איפה אני יכולה לשנות אצלי פנימה. איזו קונספציה הולכת איתי כבר יותר מדי שנים, גורמת לי להתעלם מהעובדות ומביאה אותי לפעול בצורה אוטומטית בכיוון שאולי כבר לא שייך. השנה אני מקווה ללכוד אותה, להסתכל לה בעיניים ולצאת ממנה לחופשי בחג החרות. החג הזה שבו עם ישראל משנה פאזה מעבד לעם משוחרר, מהעם הכי נרמס לעם הנבחר, ועל הדרך משנה את הקונספציה שעוגות חייבות לתפוח לפני שאוכלים אותן (במחשבה שנייה, על זה אולי הייתי מוותרת).
תפילה לגאולה חדשה
אחרון, אבל הכי חשוב: בחג החירות הזה לא נשכח לרגע את כל החטופים והשבויים שלנו, עצמנו ובשרנו, שנמצאים בידי חיות אדם, מחבלים שאין להם לא לב ולא מצפון. כשנשב לסדר ישבו איתנו, בינתיים בלב, נשים ואנשים וחיילים שסובלים יום יום שעה שעה, כבר כל כך הרבה זמן. שלא רואים אור יום ולא יודעים מתי הגיהינום הזה יחלוף. השנה יונחו על שולחן החג ההיסטוריה היהודית אבל גם ההווה היהודי, סיפורי גאולה שבכל דור, ותפילות חדשות ועכשוויות לגאולה.
הרב הראשי, הרב דוד לאו, חיבר תפילה מיוחדת לשלומם של החטופים וביקש שתיאמר לפני "והיא שעמדה". בתפילה שלו יש בקשה לברכה, לשמירה, להצלה ולגאולה של כל מי שנמצא בשבי, ועוד בקשה על אהבה בינינו. הלוואי. גם צהר, פורום תקווה ומטה המשפחות להחזרת החטופים חברו יחד ומציעים למזוג כוס חמישית ולהוסיף תחינה שכתבו במיוחד לשמירה ולהצלת החטופים. ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***