פסח שמח ושמח.
ביום חמישי האחרון, בכיכר החטופים, נגשה אלי אישה ושאלה אותי בעיניים דומעות אם השנה בליל הסדר אשאיר כיסא ריק ליהונתן ליד השולחן.
תפסה אותי לא מוכן.
כיסא ריק ליהונתן? בליל הסדר?
והרבה אנשים מאחלים לי 'חג שמח' ומוסיפים מיד בחשש 'עד כמה שאפשר'.
אז, אנשים טובים ואהובים.
דווקא אפשר.
מאד אפשר.
אני קורא בהגדה, ויש בה הכל:
יש כאב וצער ומרור, וחמץ, ולחמא עניא, ועבודה זרה, ועמד עלינו לכלותנו, וביקש לעקור את הכל, ותינוקות מושלכים, ועינוי, וזעקה, ודם ילדים, ורשעים ופרעה, ועם מוכה והמום וזועק.
אף אחד לא מסתיר, לא מטייח, לא מבקש למחוק ולהשכיח,
ולהסב את מבטינו.
זה קיים. זה נוכח. זה כואב. זה מרור.
וזה בסדר לשהות במרור.
לכאוב עד בלי די,
את היקרים האהובים,
את מרירות החטופים,
את ה'לעולם לא יהיה אותו דבר'.
זה חובה המרור.
זו מצווה.
ושום טבילה בחרוסת לא תקהה את כאבו.
ואם נדבקה החרוסת במרור יש לנער.
יש עצב בהגדה.
אבל החג, החג תמיד שמח.
כי החג מביט מלמעלה.
ממעוף הציפור החגה מעל.
חגה במעגלים.
ושם יש פשר לסבל לכאב.
ושם הרע מוביל לטוב.
והטוב נעשה תמיד מתוך הכאב על הרע.
כי יש בהגדה הזו גם,
ניצחון, ויציאה לחרות, ומכות לרשע, ויד חזקה, ומצילנו מידם, ואהבה, ושמחה גדולה, ורכוש גדול, ושומר הבטחתו, וימות המשיח, וחרוסת מתוקה, ובני חורין וארעא דישראל, והיינו כחולמים.
אז מתחיל במרור,
ואחר כך עובר דרך המצה,
החסכנית, הדקה, המתומצתת.
אל שמחת הפסח.
וחותם בגאולה.
גאולה על פי גובה המבט של רבי עקיבא,
שרואה שועל בבית קודשי הקודשים והוא משחק בין הבוכים.
ההגדה נחתמת על פיו, ורק על פיו:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
"כֵּן ה' אֱלֹקינוּ וֵאלֹוקי אֲבוֹתֵינוּ
יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים
הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם,
שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ,
וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים
בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל".
אז חג שמח יהודים.
מלאו את הכסאות הריקים,
מלאו את הלב.
החג יהיה כשר ואנחנו נהיה שמחים.
לפחות גם.
חג שמח ושמח.
אמן.