משפחות חטופים יקרות,
את כל מה שלימדתם אותנו בששת חודשי העינויים האחרונים ניתן לסכם באמצעות הביטוי המקראי "וימאן להתנחם".
אתם משהים את חייכם ומקדישים כל רגע ורגע לפעולות, לנסיעות ולדיבור למען אהוביכם המוחזקים בשבי. הראיתם כיצד נראית מחויבות אמיתית למשפחה. זהו לקח שכולנו זקוקים לו מאוד, ואנחנו מקווים שהתחלנו ללמוד.
המסירות שלכם לאהוביכם העניקה השראה לגל יוצא דופן של אהבה ומסירות בתוך המשפחה היהודית ומעבר לה. בעולם של אכזריות בל-תתואר, אתם מהווים סמלים של חמלה. בתקופה שבה האומה שלנו הייתה על סף הרס-עצמי עקב המחלוקות הפנימיות שבה, הזכרנו לנו את עקרון היסוד של אחווה מתמשכת. אתם תהיו במחשבותינו ועל שפתותינו בפסח הנוכחי, כאשר נתכנס עם המשפחות השונות שלנו, כל ארבעת הבנים, כדי להזכיר לעצמנו מי אנחנו, ואת העבר והגורל שאנו חולקים.
אנו נחשוב עליכם כאשר נבצע את הפעולה הייחודית הראשונה ביותר של ליל הסדר, טבילת הכרפס במי מלח. רבי אליעזר אשכנזי, במאה ה-16, טען שהטבילה הזאת מתבצעת בתחילת הסדר כתזכורת לכך שהסיבה המידית לגלותנו במצרים, שהיא ראשיתו של סיפור הפסח, הייתה מכירת יוסף לעבדות על ידי אחיו המקנאים. למרות שלאחים לא הייתה כל אהבה כלפי יוסף, הם נאלצו להתייחס אל החיבור שהיה לאביהם איתו, ולכן הם לקחו את כתונת-הפסים שלו, טבלו אותה בדם של עז, והציגו את הכתונת בפני אביהם כעדות למותו לכאורה של יוסף. הם סברו שזה יצליח, שיעקב יראה את זה, יבין, יתאבל, וימשיך הלאה. הם טעו. "וימאן להינחם". ימים הפכו לשבועות, חודשים, ושנים, ויעקב המשיך להתאבל, משום שמשפחה היא לנצח.
האחים, בבגידתם ביוסף, ניסו להסתלק ולא להביט אחור, אך הם לא הצליחו בכך. האבל הבלתי פוסק של יעקב לימד אותם מהי המשמעות של קשר מתמשך, וגרם להם לנצל את ההזדמנות של המחסור במזון כדי לחפש את יוסף במצרים. זמן רב לפני הופעתם של משה ושל הצפרדעים שקיפצו לכל עבר, הבחירה של יוסף לחבק את אחיו ולהעדיף קשר מתמשך על פני טינה ונקמה היוותה את השלב הראשון בגאולתנו ממצרים.
הגאולה תגיע לשיאה כאשר כל משפחה תטבול בתוך הדם של קורבן הפסח ותמרח אותו על משקוף דלת המשפחה, ואחר כך תישאר מוגנת בתוך הבית הזה ותיקח חלק בסדר פסח המשפחתי המקורי. בזמן שמשפחותיהם של המצרים סביבם ראו כיצד עתידן הולך וקורס בעקבות מכת הבכורות, הבית היהודי הוקם מחדש כמבנה הבטוח-ביותר והמתמיד ביותר בחייהם, מקום שבו משפחה מתכנסת, מדברת, חולקת סיפורים, ובונה נאמנות מתמשכת. הדבר הזה, כך לימד רבי אשכנזי, מסומל על ידי הטבילה השנייה בסדר, המתבצעת לאחר קריאת האגדה, ועל ידי כך ממסגרת את הערב כמסע מבגידה אל נאמנות.
כאשר תיכתב ההגדה של השבעה באוקטובר, ייתכן שהטקסט יתחיל עם פריצת הגבול, חמאס, וניר עוז, אבל תהיה להגדה הזאת טבילת כרפס משלה, שתרמז על השנאה הפנימית המפחידה ועל המרחק שהלך וגדל בתוך המשפחה היהודית לפני התאריך הזה. אנחנו ניזכר בכאב כיצד אנו, היהודים, הצלחנו להתכחש לאחוות אחים ואחיות, להתנער מהגנה זה על זה, לחתור קדימה ולהתייחס אל הצרכים ואל החששות שלנו עצמנו מבלי להתייחס אל צרכיהם וחששותיהם של אחרים. אנחנו ניווכח, בבושה, כמה מעט חשיבות ייחסנו למחויבות למשפחה היהודית.
אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר, וכולנו פגשנו אתכם, ההורים והילדים, הבעלים והרעיות, האחים והאחיות, דודים, דודות, ובני דודים, שמיאנו להתנחם. לימדתם אותנו מהי המשמעות של משפחה, מהי המשמעות של נאמנות. הראיתם לנו שאנחנו כלל ישראל, ושלא נוכל לעולם לחזור אל השנאה הפנימית והמרחק של ה-6 באוקטובר.
בפסח הזה, בשולחנות סדר רבים בעולם יוצבו כיסאות ריקים שישמשו כתזכורות לבני המשפחה האהובים שלכם; אחרים יציגו את הפוסטרים והתמונות שלהם. אבל כולנו נסתמך על הדוגמה שנתתם, על סירובכם להתנחם ועל המחויבות המתמשכת שלכם למשפחה. וכל אחד ואחד מאיתנו יצטרך לשלב את הדוגמה הזאת בתוך האופן שבו אנו חיים ומתחברים גם אם האחים והאחיות הביולוגיים שלנו וגם אל האחים והאחיות שלנו בכלל ישראל.
פעם, לפני זמן רב, מכרנו את אחד האחים שלנו לעבדות, וניסינו להוציא אותו מחיינו ומן הסיפור שלנו. פעם, לפני זמן לא רב כל כך, נלחמנו בחלק מן האחים והאחיות שלנו, וניסינו להוציא אותם מחיינו מן הסיפור שלנו. לעיתים קרובות מדי אנו מתעלמים מחלק מן האחים והאחיות שלנו, ומתייחסים בביטול אל חשיבותם בחיינו ובסיפור שלנו.
עזרתם לנו לראות שאיננו יכולים לעשות זאת יותר, ושאסור לנו לעשות זאת. אתם ממשיכים ללמד אותנו את זה, על ידי כך שאתם ממאנים להתנחם.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו. בשנה הבאה בירושלים שנבנתה מחדש, עיר המלאה באחים ואחיות המחוברים זה לזה בקשר איתן, אומה מאוחדת, ואהוביכם ששבו הביתה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון הOU - ארגון הגג של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות בארה"ב