"אתה הראש, אתה אשם", "בחירות עכשיו", "מחליפים את ממשלת המחדל" ועוד כהנה וכהנה פמפלטים בסגנון דומה, יחד עם שרשרת של הפגנות המוניות בסגנון ה-6/10, פוקדות שוב את המדינה.
על פניו, זהו מחיר דמוקרטי שכולנו מוכנים לשלם, למרות היותנו נתונים בליבה של המערכה בעזה, ועוד קודם לתחילתה הממשית בצפון ואולי אף בזירות רחוקות ומורכבות יותר.
צריך להבדיל בין הקריאה הלגיטימית, לשינויים פרסונאליים ואף מהותיים במדיניות הממשלה ובניהול המלחמה, לבין הסיכוי ששינוי כזה, אף אם יתחולל במישור המעשי, אכן יוביל לחלופה שתשנה את מהות הכיוון אליו צועדת מדינת ישראל.
מאז אירועי שמחת תורה ה 7/10, מדינת ישראל מתמודדת עם האויב במערכה רב זירתית. ההתמודדות איננה רק במישור הצבאי, אלא נוספו לה אלמנטים מדיניים חריפים, בדמות הצעות החלטה שליליות כלפיי ישראל במועצת הבטחון של האו"ם, בצד פעילות בית הדין הבינלאומי בהאג, שהתכנס לבקשת דרום אפריקה והשלכותיו על הנעשה בשטח.
ולאחרונה החמרה במערכת היחסים של מדינת ישראל וידידותיה הגדולות, בראשן ארה"ב ובריטניה, שמשמעה העלאת הטונים ואף איומים מפורשים בהידוק הפיקוח על מכירת הנשק והתחמושת שיאפשרו למדינת ישראל חופש פעולה בפעולותיה הצבאיות החיוניות המתרגשות עלינו.
במקביל, המערכה במישור הכלכלי והצורך הברור למצב את המדינה ולתת לחיים לזרום בתחום זה בצורה נורמלית, בצד שיקום נדרש בחזיתות הנפגעות, מהווים אתגר לא פשוט בכלל.
ועוד לא דיברנו על הנפגעים הרבים בנפש, עשרות אלפי פצועים וכ 1500 חללים וכן בפגיעה המשמעותית ברכוש ובתשתית. זהו מצב שמדינת ישראל לא הייתה חשופה לו כבר עשרות בשנים בכזו עצמה ואף כאן נדרשת פעולת שיקום ומילוי השורות, באופן מיידי, עם השלכות חברתיות וכלכליות נכבדות.
לאור האמור, האתגר שנשמע מכיוון מפגיני רחוב קפלן, שותפיהם ותומכיהם, אמור להיות חיובי ואפילו בר סיכוי, מדוע אפוא הנני סבור שהקריאה הזו מצידם תישאר "על הקרח" ולא תחולל שום מפנה אמיתי נדרש בחברה הישראלית? עלינו לשוב אל ההיסטוריה וללמוד הימנה.
אני מבקש להתמקד בשנים האחרונות של בית שני, בחורבן ובעיקר באחת מן התוצאות הבולטות שלו; היעלמותה של שכבת האליטה הצדוקית מעל פני ההיסטוריה.
הצדוקים, היוו את השדרה השלטת של התרבות והחברה היהודית בכ 250 השנים שקדמו לחורבן בית שני, בשנת 70 לספירה.
הם היו הכהנים, ראשי העם, מובילי האליטה התרבותית והכלכלית, המנהיגים הכל יכולים כלפי פנים ואף כלפי חוץ, אלה שבאו במגע עם נציגי האומות ועמדו בראש האקדמיות המרכזיות בעם ישראל. הם שלטו באופן טוטאלי במקדש ובעם במחירים ובמסחר, מינו את אנשיהם לתפקידי המפתח והיו משוכנעים שלעולם חוסן ומה שהיה הוא שימשיך להיות.
היעלמותם באה יחד עם החורבן הנורא בבית שני. לכך עוד נגיע.
כעת נשוב לימינו ונבחן כנגד מי ומה יוצאים המפגינים המתחדשים בקפלן. הם יוצאים כלפי האליטות החדשות ("הימין הקיצוני המשיחי עליהם נשענים הביביסטים"), שירשו למעשה את מקומם הם, אנשי האליטות הישנות; אלה שהקימו את המדינה (או יורשיהם הרעיוניים וצאצאיהם), אלה שטיפחו ובנו את כלכלתה כולל זו שמציבה את מדינת ישראל בחזית הטכנולוגיה והתחרות המודרנית, אלה שעסקו בעמל רב בבניית ישראל כמעצמה עם קשרים בכל העולם ובכלל היבשות, שהשקיעו בחינוך המודרני ובלימודי הליבה, שבנו את האקדמיות ושהיו והינם הלב הפועם של ההצלחה הישראלית.
האנשים היקרים האלה, אכן חשים שגנבו להם את המדינה, את העתיד ואת התקווה ומכאן עם ישראל ומדינת ישראל הולכים לדידם לחושך גדול ונוראי, שבקצה האופטימי שלו מדינת ישראל תדרדר לאחור ותראה אולי כמו ארגנטינה, או אף במקרה הגרוע יותר תהפוך ללבנטינית ותדמה לשכנותיה הלא מפותחות תרבותית, כלכלית ומוסרית.
וכאן טמונה נקודת הכשל ההיסטורית של אנשים אלה. הם לא מציבים שום אלטרנטיבה חיה, יצירתית משותפת ופועמת המתחשבת בשינויים הדמוגרפיים והמהותיים שעברו על העם הזה.
הם מפמפמים את אותן זמירות נוסח ה 6/10 ומלינים על כך שמישהו הזיז את הגבינה שלהם ולא יכול להיות שחדלי אישים קיצוניים לדידם (הגם שהם זכו ועודם זוכים לאמון מרבית העם), ימשיכו להנהיג אותנו.
ומה הם מציעים כחלופה? את עצמם ורק את עצמם. הם הרי ראויים להנהגה בהיותם בעלי דם כחול, הם המשכילים, הפרופסורים, ההייטקיסטים, הם הלא לכל הדעות מנוע הצמיחה האולטימטיבי של העם הזה. ומי יחלוק על כך? הלא הם האליטה.
הם בנו והם עשו והם יצרו וכל "האחרים" הנלעגים והעכשוויים הינם "מי אפסיים" לעומתם. את האחרים הם כלל לא סופרים והם משוכנעים ומשכנעים את עצמם שכל האחרות הקיצונית הימנית הביביסטית הבנגביריסטית הזו, פשוט תתאדה מעל פני האדמה.
והם לא למדים מן ההיסטוריה, שכן זאת הייתה הטעות המרכזית של הצדוקים, שלא קראו נכון את תמונת המצב החברתית והנהיה ההמונית של חלקים נרחבים בעם ישראל, אל העממיות הפרושית, והמשיכו לאחוז בקרנות השלטון והמזבח, עד לסוף המר.
כי ה 7/10 ואירועי שמחת תורה, אינם רק מאורע או מלחמה או אסון נוראי שניחת עלינו, הוא גם מצפן והוראת דרך ששומה עלינו ללמוד ממנה.
הוא תמרור אזהרה היסטורי חיוני, שמחייב אותנו לשלב את כלל הכוחות בעם הזה ולאחדם לכדי יצירה משותפת, לא אליטה אחת על חשבון חברתה ולא בביטול דעות והשקפות ומעשי האחר.
אם חפצי חיים אנו ולמודי גורל וצורך להפיק מן ההיסטוריה את המסקנות המתבקשות, הרי שהמשימה החשובה הניצבת בפנינו היא גיוון האליטות ופתיחת השורות בצורה סינרגית, בה השבטים השונים בעם הזה והקבוצות היחודיות באומה שלנו, יזינו אלה את אלה ולא יבואו האחת על חשבון חברתה.
קצרה היריעה הנוכחית מלתאר איך וכיצד בונים את החזון החיוני המשותף הזה. אולם הדבר בידינו ולמעשה אין לנו ברירה אלא ללכת בתלם הזה ובכך נרחיב במאמר המשך בעתיד.
הכותב הוא עו"ד, תושב אפרת וחבר בפורום יו"ש.