יש הרבה יותר מסמליות בכך שביום השביעי של חג המצות (חג הפסח) אנחנו עומדים במלכודת לכאורה, הדומה מאוד לזו של אבותינו במצרים.
אני חושש שרבים מהקוראים כאן לא ירדו לסוף דעתנו, משום שאבותיהם לא הנחילו להם את המושגים הבסיסיים ביותר של המסורת הקיומית היהודית. זאת המסורת שעברה את המבחן האולטימטיבי, שאין למעלה ממנו, לא במדע, לא בתרבות ולא בלאומיות, מבחן הזמן.
מסורת שעומדת וחיה אחרי 3300 שנה. אף אחד לא יוכל למחוק מסורת כה חזקה. מי שמנסה להמציא מסורת תחליפית שתתן מקורות עוצמה ותהיה בת קיימא, יש מאין ברבולוציה ייכשל. מוטב שינסה אבולוציה.
מדינה יהודית, ואם תרצו, אפילו סתם מדינת יהודים, היא אורגניזם חי לפי כל הגדרה של התופעה הקרויה "חיים", ולכן היא אינה חלק מן הטבע הגיאופוליטי. היא מנוגדת לו. ולכן היא תיאלץ לאורך ימים להיאבק על קיומה כמו כל אורגניזם (ביולוגי) חי, בסביבתו הפיסיקלית, שהיא סביבת המוות מבחינת הביולוגיה.
הדור התרבותי הראשון של המפעל הציוני, דורו של בן גוריון, הבין את המציאות הזו ונהג בהתאם. הוא עדיין נישא על כנפי המסורת האיתנה, אך כשל בהנחלתה לדור השני. הדור השני, שקיבל אחריות להנהגת המדינה אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, איבד את המצפן שהיה בידיו של בן גוריון ומנסה עד היום וגם מחר, לברוח מן המציאות שסוגרת עליו מכל עבר. הוא בורח למציאות מדומיינת שבה טרוריסט הוא איש שלום ומדיניות של כניעה ונסיגה ומחיקת החלום הציוני היא "נאורה", מביאה הערכה מצד הזאבים האורבים מכל עבר, נותנת חסינות בפני הווירוסים המדיניים המאכלים, ומאפשרת "קיום" בחסדי זרים.
לפני עשור בא הדור השלישי ואמר שזה לא עובד, צריך לחזור לרוח של הדור הראשון, אבל אלופי ועשירי הדור השני, העיוורים למלכודת ההולכת וסוגרת, דיכאו את השפעת יורשיהם, בתופים, בזמבורות, בדמוניזציה ובכח היח"צנות. כך פעלו עד שבאה המציאות ופוצצה את המציאות המדומיינת ביום שמחת תורה. סמלי הדבר שזה אותו יום שבו מציינים היהודים את הטקסט הגנטי, את הגנום שלהם שבזכותו הם מתקיימים כלאום חי וקיים גם אחרי הפסקות ממושכות ויכולים לחדש מולדתם הישנה ולצעוד קוממיות שוב ושוב.
יום שמחת תורה האחרון, בדיוק חמישים שנה אחרי יום שמחת תורה 1973 שבו הייתי תחת אש האויב בתל מסחרה שבסוריה, הוא היום שבו אנשי המציאות המדומיינת נאלמו ונעלמו דום בחוסר מעש. הצבא הטכנולוגי המפואר היה משותק. מערכת העצבים המרכזית של הגוף הזה, שהיה אמור לפעול כאורגניזם חי ומוחץ לא תפקדה, ממש כמו אדם חולה במחלת ניוון עצבי המכונה מחלת אלצהיימר. רבים יצאו לקרב כבודדים, בעיקר מבני הדור השלישי, הגיבו מיד.
אולם, האורגניזם שעבר תהליכי ניוון בעקבות טראומת יום הכיפורים ובעיקר ניסה להיפטר מן המסורת שמזהה אותו כאותו בן עבדים שיצא ממצרים, נותר כשמשון הגיבור ללא המחלפות שעומד בשערי עזה וכוחו לא במותניו.
אחרי שבעה חדשים של גמגום, של חוסר החלטיות, של תחנונים לזרים שירחמו על הנאנסות ויתנו רשות להילחם, אחרי שבעה חדשים של משא ומתן חסר תובנות, מו"מ עם השטן בכבודו ובעצמו, השטן חוגג והחטופים שבויים ואנו שוב עומדים כאבותינו מוקפים מכל עבר ולפנינו הים.
יש כלל ידוע במדעי החיים, לכל אורגניזם מערכת חסינות שיודעת לקדם פני כל זר וכל תקלה פנימית. בכל אחד מאיתנו מתפתחים תאי סרטן לעיתים קרובות, אולם המערכת החיסונית מזהה אותם כשם שהיא מזהה חיידקים ווירוסים זרים ומפעילה עליהם תהליך השמדה עצמית הנקרא בלשון מדעני החיים אפופטוזיס. כך רובנו לא מגיעים למצב מחלה. כלל נוסף מוכר לנו מן הניסיון הוא הקשר גוף-נפש. כאשר המצב הנפשי ירוד, המערכת החיסונית מאבדת את יכולותיה ואנו הופכים לקרבן כל התקפה מבפנים ומבחוץ.
היום, ערב היום השביעי של חג המצות, היום שבו עמדו אבותינו לפני הים לכודים מכל עבר, אנו, המפעל הציוני האדיר, שוב עומדים בפני הברירה שעמדה בפני משה רבנו לפני 3300. אין למי לצעוק, חוסר מעש הוא גזר דין קיומי של חדלון, המערכת החיסונית כשלה והאויבים כבר ניצבים מכל עבר. אין לנו שום דרך אלא לפעול. כאן כבר מאוחר מדי לשבת בחוסר מעש ולקוות לישועה, כאן צריך לפעול מיד ובעצמה.
האלטרנטיבה של "שב ועל תעשה" כבר לא קיימת. נחוץ לנו נחשון בן עמינדב שיוביל את הלוחמים האמיצים, בני הדור השלישי, אלה שמתחננים כבר חדשים שיתנו להם להשלים את כיבוש הרצועה בהסתערות, לתקוף את רפיח מיד. בלי דיבורים, בלי שום עיסקה עם השטן, רק יוזמה התקפית. הכניסה לרפיח היא הכניסה לים סוף בשנת תשפ"ד.
בכל 76 שנותיה ישראל זכתה לכבוד בעולם רק כאשר לא התחננה, אלא תקפה בעוצמה ובלי התנצלות.
שבעה חדשים אנחנו מהססים, מדברים עם השטן, מוותרים עוד ועוד והחטופים עדיין בכלאם ורבים מהם כבר לא בין החיים. מי שאמר נספוג את חרפת הכניעה לסחטנות של האויב, ואז נילחם, קיבל את החרפה, לא שחרר את החטופים ועדיין לא מתקדם בלחימה. החמאס עדיין מתפקד, עדיין מקבל ציוד דרך ציר פילדלפי ועדיין מאיים. תושבים מהצפון והדרום עדיין פליטים במולדתם ואנחנו מגמגמים.
האויבים הרבים מבחינים בכשלי מערכת החיסון שלנו ומהדקים את הטבעת. אין לנו אלא לפרוץ אותה באופנסיבה מסיבית כשמשון הגיבור בשערי עזה. אולם בניגוד לשמשון גזוז המחלפות, מי שלוחמים היום הם דור חדש, דור שמבין את האסון של נטישת המסורת בדור הקודם, דור שיחדש את המומנטום של יישום החלום הציוני. תנו להם להסתער ולכבוש את הרצועה. ואתם, זקני הדור השני, דור ההכלה, דור הטראומה, דור האוסלואיזם, הניחו המפתחות ושחררו את עמדות המנהיגות של המפעל הציוני לידי בני הדור השלישי, דור ההתחדשות.
הגיע הזמן לחילופי מנהיגות בכל תחומי החיים של המפעל הציוני, קודם כל הצבא, אחרי כן מערכת המשפט החולה במחלה כרונית, ועימה כל הפקידות הממשלתית המנופחת שהתמחתה בהכנסת מקלות בגלגלי המפעל ומשם גם להנהגה הנבחרת.
אולם, דבר ראשון דרושים לנו נחשון בן עמינדב שיקפוץ ראשון לים ומתתיהו חשמונאי ובניו שיקימו את המנהיגות הצבאית ההתקפית המיידית.