לאחר 207 ימי לחימה, מסתיים פרק הגנת הישובים במסגרת המלחמה, וחוזר כמעט לשגרה שהייתה לפני המלחמה.
כמובן, ישנם לא מעט שינויים אסטרטגיים שבוצעו בחודשים הללו, שנועדו להבטיח את המשך ההגנה הנדרשת.
אבל מה באמת קרה שם בכל התקופה הזאת, ולמה היה צריך את זה?
אבקש לנצל את נקודת הזמן הזו, כדי להזכיר קצת מה היתה המטרה, ולבחון את התוצאות.
במבט חיצוני, שומעים בעיקר שלל בדיחות על המילואימניקים שבעצם חיים טוב, ישנים בבית ורק עושים בטן גב כל היום, ועל הדרך גם מקבלים משכורת ועוד מעזים לבקש תרומות, אלה החיילים שבתחילת המלחמה לא הוגדרו אפילו כלוחמים…
ברמה המעשית, אין מה להשוות בין מי שנלחם בעזה או שכב בשיח על גבול הצפון, לבין מי שעלה לשמור בש.ג. באמצע הלילה. מדובר בחוויות אחרות, בהתמודדות שונה לגמרי, ובממד מסוים בהחלט קלה יותר.
אך מצד שני, היה כאן אתגר לא קל, ולא כל אחד שש על המציאה הזאת. אז בואו נקדיש כמה רגעים כדי להתבונן ולסכם - מה בעצם קרה פה?
ראשית, המשימה הצבאית שונה לחלוטין. זוהי אינה משימה ממוקדת, קצרת טווח וברורה. משימת הגנה, אינה עוסקת בכיבוש יעד או טיהור שטח, היא אינה נמדדת בכמה מחבלים הרגת, או כמה מנהרות גילית.
היא לא נגמרת בסוף יום עם תחושת סיפוק של הצלחה, ואין בה כמעט יעדים נקודתיים שאפשר להרגיש בהם התקדמות. זוהי משימת הגנה. סיזיפית, שגרתית, משעממת, חוזרת על עצמה.
ללא הילה, ללא גאוות יחידה מטורפת, לא תמיד עם תחושת סיפוק שהייתי חלק משמעותי במהלך היסטורי ששינה משהו. אין תוצאות נראות לעין. זוהי לא משימה המתאימה לכל אחד.
רוב אלה שהתחילו בה, לא משתחררים היום, כיוון שהם פרשו קודם. ויש גם כאלה שאמרו בכנות, שאופי המשימה קשה עליהם, יותר מהלחימה בלב עזה.
שנית, הפרת הסטטוס קוו ההיסטורי שדאג לעשות הפרדה ברורה בין הצבא לבין הבית.
כולנו הורגלנו לצאת למילואים, לעזוב את המשפחה, להתנתק מהשגרה, ולצאת לבועה חיצונית שאינה תלויה בזמן ובמקום של החיים הרגילים. זו הפעם הראשונה שבה חייל מילואים נדרש להכניס את הצבא אל תוך הבית.
לקום באמצע הלילה בלי להעיר את אשתך, לחזור אחרי משמרת לילה ולארגן את הילדים לגן, לשטוף כלים, להכין שבת, ללכת לאספת הורים, ועוד...
הניתוק המוחלט בין המילואים לבין השגרה שהיה עד ה-6.10, איפשר לחייל להיות מרוכז במשימה, וגם להיות פנוי ברגעי המנוחה.
הצרכים הבסיסיים של החייל הסתכמו עד היום באוכל ושינה בעיקר, וקצת טלפונים של געגועים הביתה.
אך במציאות החדשה של הגמ"ר, החייל נדרש להחזיק ראש בשתי עולמות שונים לחלוטין -
להיות מרוכז במשימה הצבאית, כפוף לפקודות, ומוכן להקפצה בכל רגע נתון, ובאותו זמן להיות נינוח ורגוע למשפחה, לאשה, ולחיי השגרה המתנהלים בעולם מקביל.
יש כאלה שצלחו את האתגר הזה בקלות, ויש כאלה שקרסו תחת האלונקה.
מי שחושב שאתגרי זוגיות הם רק מנת חלקם של הלוחמים בעזה שלא ראו את הבית במשך כמה חודשים, נכונה לו הפתעה.
שלישית, אורך המשימה. 7 חודשים רצופים של מילואים. מושגי זמן שחשבנו שאבדו מן העולם.
לעצור את החיים, להניח בצד את העבודה, את הלימודים, את כל החלומות והיעדים האישיים, למשך תקופה ארוכה שכזאת. כל מי שגויס במלחמה הזאת חווה תקופת זמן ארוכה מאד, ובהחלט לא פשוטה.
אך למיטב ידיעתי, התקופה הרצופה הארוכה ביותר, שמורה ללוחמי הגמ"ר. אז לסיכום התקופה, אני מבקש להצדיע לכל מי שלקח חלק במשימה החשובה הזאת.
אבקש להזכיר את המשימה שהוטלה עלינו מיום ה-7.10 : להגן על הישובים, למנוע חדירת מחבלים ולשלול כל אפשרות של חזרה על מראות הזוועה שראינו באותו יום.
אז נכון, לא ראינו למחבל את הלבן בעיניים, לא נקבל צל"ש על גבורה יוצאת מן הכלל, ולכאורה ניתן לחשוב שהמציאות כאן נשארה כפי שהיתה, ולא עשינו פה כלום.
אך יש לזכור שבמשימת הגנה, זוהי הצלחה אדירה!
העובדה שבמשך כל החודשים הללו הצלחנו למנוע חדירה לישובים, הצלחנו למנוע מהאויב להרים ראש, הצלחנו לשמר את המצב הקיים ולאפשר לתושבים להמשיך את השגרה שלהם בביטחון ובידיעה שהם מוגנים, אז הצלחנו במשימה שלנו! ניצחנו את האויב. אם להשתמש במושגים מושאלים מאזורי לחימה אחרים, אז זה דומה אולי להצלחה במשימה לכיבוש חאן יונס, או משהו כזה.
המשימה עוד לא תמה, ולא ברור אם תסתיים מתי שהוא. אנחנו נמשיך במשימת ההגנה כל עוד נדרש לכך, הן באמצעות לוחמי הגמ"ר הממשיכים לסבבי מילואים נוספים, והן באמצעות מגוון כלים אסטרטגיים חדשים.
אך בשלב זה אפשר לסכם ולומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.
הכותב מגוייס למילואים בהגמ"ר הר חברון