אִם תַּחֲנִיק אוֹתָךְ בְּגִידָה

כשגורשנו מגוש קטיף בקיץ המר ההוא, נערים קרועי-חולצה ונפוחי-עיניים מדמעות, שאלו אותנו שוב ושוב: "האם תתגייסו לצבא הזה שגירש אתכם?".

זכורני היטב כי בכלל לא הבנו מה רוצים מחיינו: "איזו שאלה! ודאי שכן! וכי יש מישהו אחר שיעשה זאת במקומנו?!..". זה היה החינוך הפשוט והטבעי עליו גדלנו. המדינה הזו היא שלנו, ללא תנאים וללא תאריך תפוגה. ולשרת אותה, זו לא חובה אלא זכות קדושה. כמה לעגו לנו בשל כך: אל תהיו ילדי כאפות! אל תנשקו את המקל שמכה בכם! מה לא אמרו עלינו: "לב גדול אך מוח קטן" / תסמונת האישה המוכה / ממלכתיים חסרי תקנה ועוד – אך תמיד ידעתי שאני מעדיף להיות חלק מהם, מאַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם.

אותם נערים חלוצים שבלילה גשום עומדים על המשמר בגבעה חשופה סחוּפת רוחות, אותם חיילים שבליל סופה וסער פורסים זחל ומבוססים בבוץ, אותם מילואימניקים שהאומה קראה, והם התייצבו. כשהקור חודר לעצמות הם מִתְכַּוְּצִים בִּמְעִילֵיהֶם. כמעט ואינם נראים. הֵם כְּבָר לָמְדוּ אֵיךְ לְהַצְנִיעַ אֶת עַצְמָם.

ובחזור מ-40 ימי מילואים ברצועת עזה, כשהותירו מאחוריהם רעיה-לביאה עם שישה עוללים, הם לפתע רואים בשלט ענק באיילון שהם בכלל משתמטים ובוזזים את קופת המדינה. והרדיו מנגן ושר, אך ממנו בוקעת ממטרת רעל המספרת להם כי הם סרטן באומה (חיים באר), טבעת עכורה במרק (אסא כשר) וצריך לשלוח אותם לחינוך מחדש (יאיר גולן), טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת זוֹלְגוֹת עַל עֶלְבּוֹנָם.

כמו כל אזרח, גם הם הלכו לקלפי ובחרו נציגים, אך נבחריהם לא רלוונטיים. הם לעולם לא ייקחו חלק שווה בהנהגת המדינה, בקבינט, בפורום מטכ"ל, בבית המשפט העליון. הם טובים רק בשביל למות. והם אכן מתים, אוהו כמה שהם מתים. אך ממשלת ישראל מְרֻחֶקֶת וְאֵינה רוֹאָה אוֹתָם. עוֹד לֹא אמרה לָהֶם מִלָּה טוֹבָה. תחת זאת, היא תמנה אלוף פיקוד שיראה בהם אויב, שיפקיר את דמם, וישליך את נעריהם לצינוק בלא משפט.

וכאשר המדינה שלחה אותם להתיישב בחבל עזה, הם התייצבו בשמחה וקראו 'הננוּ!'. וכאשר הודיעה להם הממשלה בעצב-מְעֻשֶּׂה, שהיא עומדת להחריב את מפעל חייהם המפואר, לעקור את מתיהם, ולנתקם מן האדמה שהרוו בדם ויזע – הם רק נשכו שפתיים בכאב עמוק, והבליגו. נֶאֱמָנִים כַּצֵּל, סַבְלָנִיִּים כַּזְּמַן.

סבלנות רבה נדרשה מהם. הם שיקמו ובנו, טיפחו וחינכו, ילדו וגידלו, והנה כבר לא ניתן להתעלם מהם עוד: הם ציבור גדול! 64 מנדטים! רוב מובהק! עתה נוכל סופסוף לקבל חלק שווה בהנהגת המדינה! חשבו בנאיביות. קדחת. לא די שרצונם הלגיטימי נתקל בהתנגדות, פתאום המדינה בערה: אנו נסרב! נרד מהארץ! נוציא מכאן את הכסף! דם ברחובות! מסתבר פתאום ששוב, הם אשמים. איכשהוא יצא שהם אלו שהביאו את המדינה לפִי-תהום. אִם אֲהוּבַיִךְ יַפְקִירוּךְ / אִם תַּחֲנִיק אוֹתָךְ בְּגִידָה / אִם לְשָׁלוֹם כְּבָר אִישׁ אוֹתָךְ לֹא יְבָרֵךְ / אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם יַכְתִּירוּךְ / לְמַלְכָּתָם הַיְחִידָה / וְיַחְלְקוּ אִתָּךְ אֶת לֶחֶם צַעֲרֵךְ.

והמשחק על קצה-התהום אכן גרם לאסון הכבד בתולדות המדינה. שואת עוטף עזה. למרות שהם חזו במדויק את האסון הזה והתריעו מפניו שוב ושוב, וצרחו בגרון ניחר בעודם נגררים על הכביש שהם חגורת-המגן של העוטף; הם לא אמרו 'אמרנו לכם', לא שחקו לאֵיד, רק באחוות-אמת עמוקה, מקודשת בדם, עזבו הכל והערו נפשם למוּת למען אחיהם שהסיעו עצמם מן האחווה.

למען אותם שצהלו ושמחו ביום שגורשנו משם. בעוד הם מהווים 40% מהנופלים בקרב המגן, עדיין לא פסקה ההסתה: מסתבר שגם באסון הזה האשימו אותם בעלילת דם מרושעת שכביכול הם הסיטו כוחות מעוטף עזה. וכשהם הביעו את רצונם לחזור וליישב את עזה – קראו להם הזויים, ודרשו מהם למחוק את כתובות הגרפיטי המכריזות על שובנו לשם.

שוב ושוב הם הביעו במעשיהם ובפיהם את נאמנותם הבלתי מסתייגת למדינה, ששוב ושוב עשתה הכל כדי לירוק בפרצופם, לבזות את מתיהם, להפקיר את חייהם, ולחלל את קורבנם. גם כשראו כי שנואים המה, ו"אוהבי" המדינה זוממים להמיתה, לא התייאשו ממנה. כְּשֶׁאוֹהֲבַיִךְ יִשְׁכְּחוּ / וְכָל כְּלָבַיִךְ יִנְבְּחוּ / אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם יַאַסְפוּךְ אֶל מִטָּתָם / וְהֵם יָרִימוּ אֶת רֹאשֵׁךְ / וִיאַמְּצוּ אֶת יֵאוּשֵׁךְ / לְחַמְּמֵךְ בְּפֵרוּרֵי אַהֲבָתָם.

כיצד ניתן להבין את אצילות הנפש העל-אנושית הזו?

משום שכך מתנהגת אֵם-אמיתית. משום שכך נראה קשר נשמתי-נצחי שלא מבוסס על אינטרס כזה או אחר. מי שהמדינה היתה עבורו מִכרֶה זהב של תקציבים ואדמות, 'בטל דבר – בטלה אהבה'. בחרונו הוא מגלה שהוא מוכן לשרוף את כל מה שבנה, ובלבד שהמדינה לא תיפול בידי המשיחיים ההזויים.

את ההקבלה העמוקה הזו לימדנו מרן הרב קוק זצ"ל לפני למעלה ממאה שנים:

"אלה הכתות יחדיו הינן בזה במדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה: הדיבור "הביאו חרב" ניסיון הוא מחכמת אלהים שבמלכות ישראל: אותה הראויה להידחות, היא הטוענת: "גזורו", ובהתמרמרה מבלטת היא את אמיתת הטינא שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק "גם לי גם לך לא יהיה, - גזורו!", והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת: "תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו", ורוח הקודש צווחת: "תנו לה את הילוד החי, היא אימו!".

אי אפשר לשקר לאורך זמן. מדינתנו הקדושה לא שייכת לאֵם הנוכריה שטוענת עליה בעלות תוך שימוש במרמה ובמניפולציות. מדינתנו שייכת לאוהביה, לא לציבור כזה או אחר, אלא רק למי שרוצה את טובתה באמת. יד-ההשגחה הנעלמה סידרה לנו בנוראות-המאורעות משפט שלמה שהסיר את המסכה וחשף לכל: מי בוגד ומי נאמן. מי רוצה בטובתו שלו, ומי רוצה בטובת המדינה.

וזה לכם האות: אין דרך מהימנה יותר לבחון נאמנות מאשר התייצבות למילואים, ואין דרך בדוקה יותר לבחון בוגדנות מאשר קריאה לסרבנות והסכמה לפגוע במדינה כדי להפיל את יריבך הפוליטי. עתה צאו וראו מי אח לנשק, ומי אח לנזק.

דווקא מי שהרתה, וילדה, וגידלה, וטיפחה באמת, ולמול המטורפת שרוצה לגזור את פרי-בטנה, היא מרכינה ראש, ומוכנה שהמדינה תלך שוב לידיים נוכריות ובלבד שלא תמות – דווקא היא זו שהוכיחה מעל לכל ספק כי היא אֵם-האמת. ועתה, די. חובת ההוכחה תמה. כבר ברור לכל מי כאן האֵם האמיתית ומי המטורפת, אך דבר אחד עוד צריך לומר: האיפוק שלהּ איננו חולשה, אלא נובע מעוצמה. נובע מדאגה-כנה לגורלה של המדינה.

ובבחירה בין גזירת הילד לבין ויתור על החזקה בו, היא בוחרת לוותר. אך אל תשכח האם המרושעת שקיימת גם אפשרות שלישית: לומר לה עד כאן, לגלגל אותה מכל המדרגות, ולהשיב בחוזקה את הילד לאִמו האמיתית.

לתגובות:

Ori15cohen@gmail.com