העלבון הצורב שהוטח השבוע בציבור החרדי, בדמות הדרישה מנציגיו שלא להתייצב בבתי העלמין בטקסי יום הזיכרון בשל העובדה שהם לא שירתו בצבא, חידד שוב את האבסורד שבתנאי-הקבלה למועדון הישראלי: אתה יכול לבחור ולהיבחר, אתה יכול אף להיות שר בכיר, אך לעולם לא תהיה ישראלי שווה. שירות צבאי הוא תנאי-סף בכניסה לישראליות, ומי שלא שירת, שיעמוד בחוץ עם הפנים לקיר.
אובדן התדמית הנוצצת של מפקדי הצבא, שרוסקה עד דק על-ידי כמה גנרלים-לשעבר מופקרים וחסרי אחריות, היא הזדמנות עבורנו להתבגר ולזקק יותר את מבחני הכניסה שלנו אל האתוס הישראלי. הייתכן שטייסים שאיימו להפקיר אותנו מול האיום האיראני הקיומי אם נעז להמשיך בחקיקה – ימשיכו להוות עבורנו את מודל הישראלי היפה והנכון? במה הם יותר טובים מחלוצי ההתיישבות בגבעות יהודה ושומרון או מעשרות-אלפי הכוננים של איחוד הצלה או ידידים?...
בתקופה מבלבלת זו, בה המחנה שצרח בגרון ניחר על החרדים שיישאו גם הם בנטל הגיוס והמשק, מאיים בסרבנות ובהוצאת כספים לחו"ל, משל היה נטורי קרתא – מותר לנו לשוב ולבחון את קריטריון הישראליות: מי שותף ומי לא?
כשמדברים על תרומתם של החרדים למדינה, מדגישים בדרך כלל את התרומה החברתית-אזרחית בדמותם של זק"א, איחוד הצלה, יד שרה, הרב פירר, הכנסת האורחים של חב"ד, מתנת-חיים, ידידים, זכרון-מנחם ועוד רבים וטובים מאוד. צר לי לומר, אך האמת היא שסגנון זה מגמד את ענקיותה של התרומה החרדית למדינת ישראל. בשונה ממה שהרגילו אותנו לחשוב, במידה רבה נכון לומר שרבים מהחרדים ממש הקימו את המדינה הזו. לא רק תרמו לחברה, אלא תרמו תרומה קריטית ומכרעת לממלכה, למדינה, לעיצוב זהותה וצביונה.
אין כוונתי רק לחרדים שמתגייסים, מתנדבים או משתלבים בשוק העבודה, כוונתי בעיקר לאותם האברכים השוקדים על התורה יומם ולילה. כמו כן, אין כוונתי רק לאותם חרדים המניפים דגל ישראל ביום העצמאות, כוונתי בעיקר לאותם המתנגדים בלהט למדינה הציונית.
הצלחתי לבלבל אתכם? נהדר. אם כן, שבו רגע קט בנוח, וקראו לאט ובתשומת-לב את דבריו הנפלאים של מרן הרב קוק זצ"ל, שאם יובנו כראוי, הם עשויים לחולל כאן מהפכה תודעתית:
"אותם החרדים תמימי הלב, אשר מעומק טהרת רוחם התנגדו אל הציונות, הם הם אשר צרפוה והסירו חלק גדול מסיגיה, עד אשר הביאוה בפעולתם השלילית אל המדרגה הזאת שתהיה ראויה להתלבש בלבוש מלכות מעשית, ולא תיזרה כולה מרוח בית ישראל" (אגרות הראי"ה, אגרת תתעא).
במבט עמוק ופנימי מאוד, מתברר כי ההתנגדות החרדית לשותפות המעשית במפעל הציוני, היוותה את השותפות העמוקה ביותר בבניין מדינתנו. כשם שהבניין המעשי תרם לתקומת המדינה, כך ויותר תרמה לה ההתנגדות הנחרצת של אותם חרדים שחרדו לגורל מדינתנו, ולא היו מוכנים לקבל את המצב בו לאחר אלפיים שנות כיסופים לציון, באים לכאן יהודים מנוערים מההקשר ההיסטורי העמוק שהביא אותם לכאן ורק הוא הערובה לקיומם כאן, ועל כך יצא קצף מחאתם.
לא די שלא חטאו החרדים בהתנגדותם לציונות, אלא התנגדותם נבעה מדאגה כנה ועמוקה לגורל הציונות, ומאמונה עזה שלא ייתכן שתנועה היסטורית מופלאה כל כך היא עניין חילוני גרידא. גם אם לא ביטאו זאת ברורות, התנגדותם לציונות היתה רצופה אש קנאה-אוהבת שלא מוכנה לקבל את השקר כאילו 'הציונות היא תנועה מעשית ודבר אין לה עם הדת' כפי שנאמר בקונגרס הציוני הראשון.
באינטואיציה של קודש, חשו שלומי-אמוני-ישראל כי באמת "כל עיקרה ויסודה של תנועת תחייתנו הלאומית, היא באמת מקודשת קודש-קדשים. ממקור הקודש היא יוצאת והיא מיוסדת על יסוד הקודש של קדושת האומה, קדושת הארץ וקדושת נשמתה היונקת מדבר ה' אשר בתורה" (מאמרי הראי"ה, דרך תשובה).
כאשר מלאים בהכרת גודל מעלת מדינת ישראל, נאלצים להתנגד לגלגוליה המבישים והמביכים. משל לבן מלך שהיה מטפח באשפה כאחד הריקים, והיו השרים נבוכים להוכיחו. עד שבא אוהבו של בן-המלך וייסרו והוכיחו, ולא נח ולא שקט עד שהעלה אותו משם והלביש אותו מחלצות. חוסך שבטו שונא מדינתו, ואוהבהּ שיחרהּ מוסר.
בנקודה זו נפרדו לכאורה דרכיהם של עולם התורה הציוני והחרדי: בעוד שתלמידי הרב קוק זצ"ל סברו שעלינו לקחת אחריות על המפעל הציוני ולגלות את קדושתו, סברו גדולי התורה החרדים שעלינו להישמר מהשפעות התנועה הציונית על ידי ביצור עולם התורה ומניעה מגיוס לצה"ל. דומה כי בשלה העת להודות ששניהם כאחד צדקו. מיניה ומיניה התקלסה מדינתנו. החרדים שימשו כמלאך המכה ואומר גדל, ואילו הציונים הדתיים ניסו לגדל את המדינה ולרומם אותה אל מקורה האלוקי. אך קשה לנו לבד. אחינו החרדים, אנו זקוקים לכם. רבות תרמתם בהתנגדותכם לסיגי הציונות, ורבות תתרמו עוד כשתמשיכו להתנגד לבעיות הקיימות, אך במקביל גם לחזק ולרומם את מערכות המדינה.
מבט עליון ואחדותי זה, מביא בכנפיו בשורה של ממש. החרדים אינם צריכים להשתלב כאורחים במדינה של הציונים. המדינה שלהם לא פחות משל הציונים, ואף יותר. הקודש הוא זה המוליד ומניע את החול, ולא להיפך. היד שחרשה את אדמות עמק יזרעאל, נשלחה ממוח של קודש וקיבלה חיים מלב הומה געגוע וכיסופים לא-ל חי. עם כל הכבוד, אין דבר כזה "פתאום קם אדם בבוקר / הוא מחליט כי הוא עם / הוא מתחיל ללכת...". זה לא פתאום. למציאות הממשית הנולדת קדמו הריונות רוחניים עמוקים וטמירים, שלא כל משורר יודע לראות ולבטא נאמנה.
אחרי שיתגלה כמה תרמו החרדים למדינה בהתנגדותם לסיגיה, תרומתם לא תיפסק אלא תעמיק יותר: המשך התנגדות לבעיות הקיימות, אך מתוך תודעת אחריות ושותפות עמוקה. צו השעה הוא עלייה מסיבית של מאות אלפי חרדים ארצה, לכונן כאן ערים של תורה וחסידות. להרחיב את ההתיישבות באיכות ובכמות. להקים מסגרות ייעודיות בצה"ל ובשאר גופי הביטחון שיקבעו סטנדרט גבוה של תורה ויראת שמים. כך נקבל עוד כוח פוליטי שלא ינותב רק לדאגה פרטית לציבור החרדי, אלא לדאגה לזהותה היהודית של מדינתנו. תהליך זה כבר החל בחסדי השם, ועלינו להעצים אותו.
ואנא, כשתפגשו ביום העצמאות את אחינו החרדים, אל תתנשאו עליהם להסביר להם היכן הם טעו. לא צריך להפסיק להיות חרדי כדי להאמין במדינה, אדרבה, צריך להיות יותר חרדי. רק חרדה אמיתית לשם ה' שנקרא עלינו ולתפקידנו כממלכת כהנים וגוי קדוש, תביא את המפעל הציוני למה שהוא עתיד להיות. במקום להנמיך את שאיפותיהם, נרומם אנו את שאיפותינו לגילוי כיסא ה' בעולם; ומשלילת הרע כמו גם מבניית הטוב, תיבנה ותכונן מדינתנו עד שתיגלה בכל יופיהּ והדרהּ.
הכותב רב קהילה, סופר, מרצה ויועץ נישואין